לאחר שעמדנו על הרכיב המהותי של "טובת החברה" לפי סעיף 270 לחוק, הזכרנו את "טובת החברה" בהקשר הדיוני של סעיף 198(א) לחוק, שנכנס לפעולה עם הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת, שאז על בית המשפט לשקול אם התביעה וניהולה הם "לטובת החברה". מדובר במשבצות דיונית שונות, שבגדרן נשקלים שיקולים מסוגים שונים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי בבואו להכריע אם התביעה וניהולה הם לטובת החברה, בית המשפט יבחן, בין יתר שיקוליו, את הגינות העסקה.
באשר למקומו של כלל ההגינות המלאה בדין בישראל, אין לשלול א-פריורי את האפשרות להחיל כלל הדומה לו גם בנסיבות מסוימות בהן כלל שיקול הדעת העסקי נסתר, או במצבים בהם יתעורר הצורך להחיל סטנדרט ביקורת מחמיר יותר מכלל שיקול הדעת העסקי.
- סטנדרט הביניים ("בחינה מוגברת") – הסטנדרט נועד להתמודד עם נסיבות בהן החלת כלל שיקול הדעת העסקי עלולה "לפספס" הפרת חובות אמונים מצד נושאי המשרה, בפרט לנוכח קיומו של ניגוד עניינים פוטנציאלי הנובע מהדינמיקה של קבלת ההחלטה. בגדרו של סטנדרט הביניים כפי שפותח בדלאוור (שם נוצר הסטנדרט למקרה בו הדירקטוריון פועל לסכל השתלטות עוינת), הנטל הראשוני מוטל על הדירקטורים, הנדרשים להראות כי החלטתם היתה סבירה. בכך גדֵל מרחב ההתערבות של בית המשפט לעומת מרחב ההתערבות שלו תחת כלל שיקול הדעת העסקי. עם זאת, יודגש כי הנטל על נושאי המשרה הוא להראות כי החלטתם נופלת "במתחם הסבירות", ובמובן זה סטנדרט הביניים ממוקם קרוב יותר לכלל שיקול הדעת העסקי מאשר לכלל ההגינות המלאה.
מצאנו כי יש טעם באימוצו של סטנדרט ביניים בדיני החברות בישראל, על מנת לתת בידי בית המשפט כלים להפעיל ביקורת שיפוטית מוקפדת יותר, בעיקר במצבים בהם קיים מתח פוטנציאלי בין טובת החברה לבין טובת נושאי המשרה ובעל השליטה. מטבע הדברים, תוכנו של סטנדרט הביניים עשוי להשתנות במצבים שונים, כל מקרה בהתאם לכשל הפוטנציאלי המתעורר בו וההתאמות הנדרשות לגביו.
על רקע מבחנים אלה, אנו מגיעים לנושא העומד בפנינו. אך לפני כן, להמחשת הדברים, להלן תרשים המפרט את חובותיהם של הגורמים השונים וסטנדרטי הביקורת השונים שנדונו לעיל:
* לצד סעיפים נוספים בחוק החברות
** סטנדרט שהוא בבחינת "ברירת מחדל"
*** מבלי להכריע בשאלת תחולתו במשפט הישראלי
**** ראו פס' 115 להלן
ביקורת שיפוטית במצב של שינוי מבנה ההון בחברה אגב רכישה ממונפת