אמנם, אף החלטות בדבר המשך מדיניות קיימת, עשויות להתקבל תוך הפרת החובות החלות על מקבליהן. אלא שכאשר מועלית טענה כי שינוי מבנה ההון של החברה נעשה כדי לשרת את טובתו של בעל השליטה, יש חשיבות לשאלה אם המדיניות לגבי רווחי החברה קודמה על ידי בעל השליטה, או שהמדיניות אומצה ללא כל קשר לבעל השליטה החדש, מתוך תפישה כי יש בה כדי לקדם את טובת החברה. לטעמי, העובדה שבמקרה דנן מדובר במדיניות שהיתה שרירה וקיימת במשך שנים עובר לכניסתה של בי-קום לתמונה, מחלישה במידה רבה את הטענה כי החלטות הדירקטוריון בנוגע לחלוקת הדיבידנד השוטף התקבלו ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי ובשל לחץ של בעל השליטה שביכר טובתו האישית על פני טובתה של החברה, באופן המהווה הפרה של סעיף 106(א)-(ב) לחוק.
- בית משפט קמא קבע כי אין להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי על ההחלטות בנוגע לחלוקת הדיבידנד השוטף, מן הטעם שהדירקטוריון "לא ערך דיון מסודר מעת לעת בשאלות כגון האם מדיניות זו עודנה רצויה, מהן ההשלכות של המשך יישומה, מהן החלופות הקיימות..." (פס' 166 לפסק הדין; וראו גם דבריו של בהט בעניין זה, הסבור כי מדובר לכל הפחות בהתנהלות בלתי סבירה (שם, כרך א 616)).
לאחר שעיינתי בעדויות שנגבו בבית משפט קמא, דעתי שונה. כפי שעולה באופן עקבי מדברי העדים שנחקרו בבית משפט קמא, דירקטוריון בזק ערך דיון מעמיק עובר לכל החלטה בדבר חלוקת הדיבידנדים. כך, למשל, העיד רו"ח יצחק אידלמן, שכיהן כדח"צ בדירקטוריון הקודם ובדירקטוריון הנוכחי:
"בוודאי, כל חלוקת דיבידנד לא, כל החלטה על חלוקת דיבידנד לא קורית לפני שנעשה דיון במצבה הפיננסי של החברה ויכולת הפירעון שלה עם תחזית תזרים מזומנים שנתיים קדימה שמתוכה שנת תקציב אחת אושרה בדיון מאוד מפורט" (שם, עמ' 823).
בהמשך, אישר רו"ח אידלמן כי בשעה שקיבל הדירקטוריון החלטה להמליץ בפני האסיפה הכללית על חלוקה, היה ברור שאם בהמשך הדרך תהיה "סטייה" או "תקלה" או שיתעוררו "צרכים מיוחדים", ניתן יהיה לעצור את מדיניות הדיבידנד או לשנותה בהתאם. אידלמן הוסיף והבהיר כי הוא ראה במצב המזומנים של החברה כ-buffer, כך שאם מצב המזומנים לא יאפשר זאת – לא יחולק דיבידנד. לדבריו, הדברים נאמרו על ידו בישיבות הדירקטוריון ומופיעים בפרוטוקולים (שם, עמ' 868-867).
דברים דומים נשמעו גם מפיו של מר מרדכי קרת, שכיהן גם הוא כדח"צ בבזק: