- במקרה דנן, לאחר שבחנתי את חומר הראיות וטענות הצדדים, לא מצאתי עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי פירמידת החברות בשליטתו של אלוביץ' במהלך אותה תקופה "הורכבה מחברות מובילות וחזקות מאוד מבחינה פיננסית, אשר בידיהן היה גם הון עצמי לא מבוטל" (פס' 144 לפסק הדין). כפי שפורט בפסק הדין, שווי המניות של בי-קום שהוחזקו בידי אינטרנט זהב (שהחזיקה בכ-78% ממניותיה) עמד על כשלושה מיליארד ₪ ומניות אלה היו חופשיות מכל שעבוד, כך שאינטרנט זהב יכלה לממש אחוז ניכר ממניותיה ועדיין להמשיך לשלוט בבי-קום; לאחר השלמת העסקה נותרו בקופת בי-קום יתרות נזילות בסך של כ-143 מיליון ₪; בי-קום צברה יתרות נזילות משמעותיות במהלך השנים שלפני רכישת השליטה ולאחריה, מבלי שנדרשה לחלק דיבידנד לאינטרנט זהב ששולטת בה (או לבצע הפחתת הון, בהעדר עודפים ראויים לחלוקה); בפני בי-קום ואינטרנט זהב עמדו מספר חלופות למימון ופירעון חובותיהן, והשתיים יכלו לבצע גיוסי הון במידת הצורך (וראו עדותו של תורג'מן, כי באותה העת "בפברואר ובמרץ 2010 התדפקו על דלתותיי כל שחקני שוק ההון בישראל, כל המערכת הישראלית הבנקאית וכל הבנקים בחו"ל, אם הייתי רוצה לגייס אז לא 400, הייתי רוצה לגייס אז 1.4 מיליארד הייתי יכול לעשות את זה בפרק זמן קצר..." (פרוטוקול, עמ' 995-994)). לבסוף, כפי שניתן לראות מתכנית המימון שפורטה לעיל, מועדי הפירעון של רובן המכריע של ההלוואות שנטלה בי-קום לצורך מימון העסקה, נקבעו לשנים 2017-2016, קרי כשש עד שבע שנים לאחר רכישת השליטה, כך שלא ניתן לומר כי נוצרו לבי-קום צרכי נזילות דוחקים עקב הצורך לפרוע את חובותיה, בגינם פעלה בדחיפות ובניגוד למתוכנן, להגברת חלוקת הדיבידנדים.
לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שצרכי הנזילות של בי-קום לא היו דוחקים, אלא אף דומה כי מדיניות החלוקה היתה סבירה בפני עצמה. כפי שהזכיר בית משפט קמא (פס' 167 לפסק דינו), היה זה פרופ' זליכה, המומחה מטעם חמו, שהודה כי מדיניות חלוקת הדיבידנד השוטף של בזק אינה עומדת בבסיס הטענות נגדה, ובמילותיו: "אם הם היו מחלקים רק 100% מהרווחים סביר להניח שלא היינו פה" (פרוטוקול, עמ' 348). בנוסף, כפי שפורט, בזק היתה נתונה במשך שנים רבות במצב של מינוף נמוך למדי, מה שמחזק את ההיגיון שמאחורי אימוץ מדיניות החלוקה; וכל חלוקה וחלוקה נבחנה במועדה על ידי הדירקטוריון ואושרה על ידי האסיפה הכללית ברוב מוחלט של כ-99% מבעלי המניות.