- המבקש טוען לשורה של עילות תביעה. את חלקן הוא לא פרט, וממילא לא עלה בידו לבססן. העיקריות שבעילות התביעה מקורן בדיני הגנת הצרכן ובעניין זה סבורני כי המבקש חצה בהצלחה את ה'פרוזדור' ועומד הוא כעת בפתח הטרקלין. ובמילים אחרות, בקשת האישור ממלאת אחר דרישות החוק לאישור התובענה כייצוגית, כפוף לאמור להלן.
דיני הגנת הצרכן
- על "מפגש העקרונות" שבין התובענה הייצוגית לבין דיני הגנת הצרכן, ועל היות כלי התובענה הייצוגית אחד האמצעים החשובים שהעמיד המחוקק לרשות הצרכן לשם אכיפת זכויותיו עמדה כב' השופטת א' חיות בפסק דינה בפרשת ראבי (ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח ראבי, [פורסם בנבו] סעיפים 23-21 (4.12.11)). בנוגע לחוק הגנת הצרכן נקבע בין היתר כי מטרתו "להשליט על המגזר העסקי אורחות התנהגות ראויות, לקבוע כללי משחק הוגנים ...", ובהמשך כי:
"נקודת המוצא של דיני הגנת הצרכן היא כי קיים חוסר איזון מובנה בעסקה צרכנית הנערכת בין גוף כלכלי, לעתים גדול ורב זרועי, או אפילו בין סוחר קמעונאי רגיל לבין הצרכן הבודד (בהנחה שאין לו יתרון-גודל של צרכנות מאורגנת). לפיכך איתר המחוקק אוכלוסיית צרכנים זו כאוכלוסייה שיש לספק לה הגנה מוגברת בחקיקה ולהבטיח כי העוסק, שבידו יתרונות של מידע ויכולת כלכלית, לא ינצל את יתרונותיו לרעה להפקת רווחים קלים על חשבון הצרכן, תוך הטעייתו בעניינים מהותיים הנוגעים לטיב העיסקה. כך למשל מבקש חוק הגנת הצרכן להבטיח כי בעשותו עסקה יעמוד לרשות הצרכן מידע מלא והוגן באשר לטיב העסקה ופרטיה, מתוך הנחה כי אז יוכל הצרכן לכלכל את צעדיו ולהתקשר בעסקה מיטבית ורצויה מבחינתו" (סעיף 22 לפסק הדין).
עילת ההטעיה
- העילה העיקרית עליה יש להשתית את בקשת האישור היא עילת ההטעיה המפורטת בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן:
"2.(א) לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה) ..."
בהמשך סעיף זה מונה המחוקק רשימת עניינים אותם יש לראות כ"ענין מהותי בעסקה".
- על פי לשון ההוראה, נדרשים התקיימותם של שני תנאים מצטברים להיווצרות "הטעיה". האחד כי העוסק הטעה את הצרכן באופן אקטיבי או פסיבי. השני הוא כי מדובר בהטעיה שהיא מהותית לעסקה.
- לעניין התנאי הראשון, סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן מלמדנו כי להטעיה שני פנים - מעשה ומחדל. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת ארד (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1) 600, 607 (2000)) בקבעו כי:
"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; השנייה, הטעיה במחדל, קרי: אי-גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם".
בענייננו, ההטעיה הנטענת היא תולדה של מחדל - בכך שהמשיבה לא פרסמה כל מידע בדבר עלותו של טור בודד בחלק מהימורי הווינר, וכן לא פרסמה היא את תמהיל האפשרויות למילוי טפסי הימורי הווינר אשר יש בו לקבוע את מחיר ההשתתפות הכולל. במחדל זה יש לטעמי כדי להטעות את ציבור הצרכנים אשר מבקש למלא את הטפסים ואינו מקבל את מלוא המידע הדרוש לצורך בחינה מושכלת בסופה יחליט האם וכמה טורים ברצונו למלא.