"אנן דדרשינן סמוכים – לא קשיא לן" (אנו, הנותנים טעם לסידור הפרשיות – לא קשים עלינו פערים המתגלים ברצף הענייני ביניהן; ראו: תלמוד בבלי, ברכות י' ע"א).
- בהשאלה, ניתן לומר כי גם אנו "דורשים סמוכים" – למיקומה הסדור של ההוראה החוזית תיתכן חשיבות מבחינה פרשנית. עם זאת, כמובן, אין באמור כדי לכפות פרשנות שאינה מתיישבת יפה מבחינה עניינית-מהותית. אנו לא באנו אלא לפשוטם של כתובים, ואל לו לפרשן לקשור קשרים וכתרים בין שמיטה להר-סיני משום קרבתם ה'גיאומטרית' גרידא. הסכנה מפני היקלעות לסחרחרת המעגל ההרמנויטי – ברורה; האופן בו בחרו הצדדים לנסח את המוסכם ביניהם, עשוי להתברר לעיתים כבעל משמעות משנית או שולית, אם בכלל.
- כפי שאבהיר מיד, השאלה הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו, תוכרע בהתאם לאומד דעת הצדדים, כפי שזה מתפרש ועולה מלשון ההסכם, ובפרט מסידורו וארגונו בתוך המערכת ההסכמית שלפנינו.
מן הכלל אל הפרט
- מדוע, אפוא, נסמכה פרשת הקפאת פעילות החברה (תת-סעיף 4.1) לפרשת שינוי מורשי החתימה (תת-סעיף 4.2)?
- דעתי היא, כי תכלית שני תתי-הסעיפים זהה, ואילו תוצאה לפיה סעיף 4 להסכם "מדבר" בשני קולות – אחד כנגד הסכם בעלי מניות והאחר כנגד עסקת המכר – חסרה תימוכין מספיקים. אכן, מסקנה פרשנית נאותה היא כי שני תתי-הסעיפים – בדיבור אחד נאמרו. אבהיר את דבריי.
- בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי עיקרו של ההסכם – הסדרת זכויות הצדדים לקראת חתימתו של הסכם מכר. על רקע תכלית זו, נקבע כי משנכשל המשא ומתן על תנאי ההסכם, אין עוד תוקף לסעיף 4.1, שכן פרשנות זו עשויה להביא להקפאה מוחלטת של פעילות החברה. סבורני כי פרשנות זו ראויה; אכן, "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (דברי השופט י' זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 14 (1994); ראו גם: ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל, בפסקה ל"ד לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (13.4.2013)). החלת הפרשנות החלופית מובילה לתוצאה אבסורדית, בלתי סבירה, שעל הפרשן להימנע ממנה (ראו: ברק – פרשנות החוזה, בעמוד 623; ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן פ''ד כט(1) 477 (1974); ע"א 3496/08 מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (16.11.2010); ע"א 8537/06 אברהם סויסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בפסקה ד' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (3.2.2009)). משנמצא כי זוהי התכלית העומדת ביסוד סעיף 4.1, הנחה פרשנית ראויה היא, כי יש להחיל תכלית דומה גם על הסיפא. כאמור, לשון החוזה עצמו, מתוכו ומתוכנו, משמשת כלי פרשני לבחינת אומד דעת הצדדים, ובכלל זה ניכרת חשיבות גם למקומה הסדור של ההוראה החוזית והקשר המבני והארגוני שלה על רקע המכלול. אכן, לא בכדי אוחדו שני תתי-הסעיפים תחת מטריה נורמטיבית אחת – סעיף 4 להסכם; ביסודם תכלית זהה – מניעת החשש לשינויים חד-צדדיים בחברה, באמצעות הקפאת פעילותה ופיקוח כלל בעלי המניות על מנגנוני קבלת ההחלטות בחברה.
- אשר לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, דעתי היא כי אין לשאוב השראה פרשנית למהותו של ההסכם שלפנינו מתוך הוראות הסכם המוסדות, כדרך שנעשה בפסק הדין נשוא הערעור. עיון בהסכם המוסדות מעלה כי קיים שוני מהותי בהיקפה של זכות הביטול המוקנית לכל אחד מבעלי המניות בנוגע להחלטות החברה. בעוד שהסכם המוסדות כלל רשימה סגורה של סוגי החלטות אשר תתקבלנה פה-אחד, הרי שהסכם ההתחייבות אינו מגביל את זכות הוטו המוקנית לבעלי מניות המיעוט. כך למשל, על-פי הסכם ההתחייבות, יכולה גספא להתנגד להחלטות הנוגעות לחלוקה או לפיתוח נכסי החברה. זכות, שאינה מוקנית למי מהצדדים להסכם המוסדות. גם אופייה המוחלט של הוראת סעיף 4.2, דומה במהותו להוראה הגורפת המעוגנת בתת-סעיף 4.1 (המורה, כאמור על הקפאת החברה), ויש בכך כדי ללמד כי תכליתן זהה – הגנה על בעלי מניות המיעוט מפני שינוי מהותי, חד-צדדי, בתקופת הביניים שעד להשלמת עסקת המכר.