שלישית, הנתבע 1 נוהג בחנות מנהג בעלים בכך שהוא משכיר אותה לצד שלישי (ראו – הסכם השכירות נ/7). אכן, התובע העיד כי הוא זה שגובה את דמי השכירות המתקבלים מהחנות (עמ' 17 ש' 8-1), ברם מדברים נוספים שאמר בעדותו עולה בבירור שהוא גובה את דמי השכירות לא מפני שיש לו טענה שהחנות שייכת לו, אלא מפני שהנתבע 1 מכור להימורים ויש חשש כי אם דמי השכירות יגיעו לידיו אזי הם ירדו לטמיון (ראו – עמ' 11 ש' 12-8, עמ' 16 ש' 25-18).
רביעית, מעדותו של התובע עולה כי הלכה למעשה מחזיק כל אחד מן האחים בדירה משלו (עמ' 9 ש' 33-31), ובחנות משלו בקומת הקרקע של שלושת הבניינים (עמ' 10 ש' 11 – עמ' 11 ש' 9), כאשר אף אחד מן האחים לא מקבל חלק מדמי השכירות שגובים אחיו האחרים מהשכרת חנויותיהם (עמ' 11 ש' 9-8).
חמישית, הנתבע 1 העיד בהליך אחר שהתקיים לפני כב' השופת ליפשיץ כי:
"ת. שהיה אבי בחיים הוא רשם כל אחד איפה שהוא יושב. לאחר שהוא נפטר הסתדרנו.
ש. אתם מסודרים ביניכם האחים רק עוד לא רשום?
ת. עוד לא רשום. יש הרבה בעיות שמה"
(ראו – נ/5).
דברים אלו תומכים בבירור בטענת הנתבע 2 לפיה לאחר מות האב חילקו ביניהם ילדיו את המקרקעין והנתבע 1 קיבל לפחות את זכות השימוש הייחודית בחנות נושא דיוננו. כאשר נשאל הנתבע 1 לפשר דבריו לפני כב' השופטת ליפשיץ הוא השיב כך:
"ת. התכוונתי הסתדרנו זה כל אחד יושב במקומו.
ת מה זה כל אחד יושב במקומו?
ת. איפה שהייתי גר. עוד לא היה לי דירה, בית של אבא שם הייתי. אחים שלי היו למטה, בנין באמצע עוד לא היה. 3, 3.5 שנים בנינו"
כמובן שדברים אלו רק מחזקים את גרסת הנתבע 2.
שישית, מן הראיות שלפניי עולה כי איש מן האחים לא נקט בצעדים משפטיים נגד מי מאחיו לגבי חלוקת המקרקעין והבניה בהם, ומכאן שהחלוקה והבניה הייתה מקובלת על כל האחים. התובע אמנם טען כי קיים סכסוך לגבי המקרקעין בין האח איברהים לבין יתר האחים, ברם הוא לא הביא כל ראיה לסכסוך כזה, או להתדיינות משפטית שהייתה בין האחים. העדרה של התדיינות בין האחים, בולטת במיוחד בהקשרו של הנתבע 1, שכן הוא בנה בניין שלם בחלק האמצעי של המקרקעין, תפס חזקה בדירה ובחנות המצויות בו, וזאת מבלי שאיש מאחיו פועל למנוע את הדבר. יתר על כן, כאשר הוצגה לתובע בחקירתו הנגדית בקשה להיתר בניה בחלק האמצעי של המקרקעין, אשר הוגשה לכאורה על ידי הנתבע 1 ועל ידי איברהים, הוא העיד כי הגיוני בעיניו שהנתבע 1 ואיברהים הגישו בקשה כזו (עמ' 17 ש' 14-11). התובע אמנם סייג את דבריו בכך שטען שהייתה התנגדות לבקשה (עמ' 17 ש' 14), ברם הוא לא הביא כל ראיה להתנגדות שכזו.