תק (ת"א) 41249-07-15 רפאל שריקי נ' יעקב זיו

לפניי תביעה להשבת כספים בסכום כולל של 33,800 ₪, שהגיש התובע, שעל פניו ניכר כי הוא בא-בימים, ולטענתו "אדם בן 90 ולא בקו הבריאות". הסעד המבוקש בתביעה הוא השבת כספים שגבו הנתבעים מהתובע בקשר עם הזמנת שירותים מהנתבע 1 להכנה של תוכנית ובקשה למתן היתר לשימוש במחסנים קיימים שבבעלותו של התובע כ-2 דירות מגורים, כשימוש חורג, והגשתם לאישור הוועדה המקומית מעיריית ת"א (להלן: "הזמנת העבודה"). התובע טוען לניצול ציני של מצבו הגופני "וקשיי השפה", ולכך שנגרמה לו עוגמת נפש, וכי ראוי במקרה זה גם לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בגין עוולה מסחרית.

הנתבע 1, שהוא אינג'ינר במקצועו, והנתבע 2 – הינם שותפים במשרד למתן שירותי הנדסה (שהחשבוניות שהוצאו לתובע נושאות את שמו); נציג הנתבעת 3, מר יצחק סדן, עוסק בתיווך דירות (בנו של בעליה של הנתבעת 3 – מתווך במקצועו). כפי שיפורט להלן, לאחר שנשמעו עדויות הצדדים, בהסכמת הצדדים, הופנו השאלות המקצועיות שבמחלוקת למומחה שמונה מטעם בית המשפט "לצורך מתן חוות דעת סופית ומכרעת במחלוקת מושא תביעה זו". ממצאי חוות הדעת, מלמדים כי הנתבעים 1 ו-2 פעלו מול התובע בחוסר תום לב, כשהתקשרו עימו בהסכם הזמנת עבודה, כשידעו מראש שאין בשירותים המקופלים בהזמנה כדי להניב את ההיתר המבוקש על ידו, וכי למרות שגבו ממנו [יכול שבחלקו גם באמצעות נציג הנתבעת 3], סכום של לפחות - 27,000 ₪, השירותים שסיפקו לו (שאין בהם כל תועלת, כאמור) ניתנו במאוחר ובאופן רשלני.

כפי שיפורט להלן, אני מוצא כי דינה של התביעה להשבה בענייננו להתקבל במלואה, וכי יש לחייב את הנתבעים בפיצויי בגין עוגמת נפש - בגין עושק, ולהשית עליהם את הוצאות התובע בהליך.

המחלוקת בין הצדדים

1. התובע טוען בכתב התביעה להפרת חוזה שנעשתה שלא בתום לב. הוא מתאר השתלשלות אירועים, מרגע פנייתו לנתבע 1 ביום 22.2.2014 בבקשה לקבלת שירותים בענין פניה בבקשה לעיריית ת"א לקבלת היתר לשימוש חורג בנכס שבבעלותו (להלן: "הנכס") וביצוע פעולות להשגת ההיתר, עובר לחתימה על הסכם ההתקשרות, שבו גם הנתבע 2 חתום כצד, וכלה בדרישת תשלומים לאורך שנה מיום החתימה על הסכם, שסכומם המצטבר גבוה הרבה ממה שסוכם בהסכם (17,000 ₪), לרבות תשלומים שנדרש התובע לשלם באמצעות נציגה של הנתבעת 3.

2. בסופו של דבר, טוען התובע כי שילם לנתבעים – יחדיו - סכומי כסף המסתכמים לסך כולל של 36,260 ₪; הנתבעים 1-2 קיבלו בסך הכל 27,130 ₪, והנתבע 3 קיבל 9,600 ₪ [ש' 15-16 בעמ' 6 לפרוטוקול (להלן: "הפרו'")]. יצוין כי, פרט לתשלום אחד אותו טוען התובע כי העביר לנציג הנתבעת 3, הציג התובע קבלות שניתנו לו בגין מרבית התשלומים לנתבעים 1 ו– 2, בין אם נתנו ישירות להם או דרך נציג הנתבעת 3.

3. התובע מעיד כי בתחילה "אמרו לי שזה יעלה לי 17,000 ₪, ושזה ייקח 4 חודשים" [ש' 18-19 לפרו']. לאחר שחלף זמן רב, ופניותיו לנתבע 1 לברר מה קורה עם הזמנת העבודה שנתן נענו בצעקות [ש' 7-8 בעמ' 2 לפרו'], ולאחר שבאופן עצמאי הלכה קרובת משפחה שלו ובדקה בעיריה וגילתה שלא נעשה דבר, הבין התובע, כי הנתבעים התקשרו איתו בהסכם שלא בתום לב, וכי לא התכוונו מלכתחילה לקיימו, אלא רק להוציא ממנו כספים; ומכאן – תביעתו.

4. ביום 1.6.2015 שלח התובע מכתב רשום לנתבעים 1 ו- 2 בדרישה להשבת הכספים אותם גבו הנתבעים ממנו מעבר לסכום הנקוב בהסכם, וכן דרישה לקבלת פירוט הפעולות שעשו לשם קבלת ההיתר, כולל מספר התיק שפתחו לטובת הנושא במחלקת ההנדסה של עיריית ת"א.

5. בהעדר מענה מצד הנתבעים, פנה התובע בתביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתביעה להשבת הכספים ששילם. עקב גילו, מצב בריאותו וקשיי שמיעה וריכוז, בחר התובע שלא לפנות לערכאה גבוהה יותר, ועל כן יוצג בתביעה ע"י מר אילן טל–ניר, מהמרכז לסיוע של המועצה הישראלית להתנדבות, שסייע לו בהכנת התביעה.

6. הנתבעים 1 ו-2 אינם חולקים על טענת התובע כי נחתם הסכם הזמנת עבודה ביניהם ב-20.2.2014, וכי התחייבו בהסכם למתן שירותים, לשם הוצאת היתר לשימוש חורג; הם גם מאשרים את קבלת התשלום הראשון על סך של 4,470 ₪; שלאחריו, הגיע התובע, לטענתם, לחתום על תוכנית ההגשה לעירייה, וזו הוגשה ב – 18.1.2015.

7. לטענת הנתבעים, בחודש מרץ 2015 פנה אליהם התובע וביקש לשנות את התוכנית בהסבה מהבקשה לשימוש חורג ליחידת דיור אחת לשימוש חורג ל-2 יחידות דיור. ב- 2.4.2015 הוזמן התובע למשרדם לשם חתימה על התוכנית המעודכנת ותשלום סכום נוסף בגינה. לטענתם, סירב התובע לשלם עבור פיקדון האגרה בסך 302.90 ₪ לעירייה, ולכן הטיפול שלהם בתיק הופסק. לפנים משורת הדין, טוענים הנתבעים כי המשיכו לטפל בתיק ופנו לעירייה מחדש לפתיחת תיק מידע. לטענתם, הינם מחוייבים להמשיך בטיפול בתיק של התובע וממתינים לסיום ההליכים ע"י העירייה.

8. נציג הנתבעת 3 טוען כי קיבל תשלום אחד בלבד מהתובע, על סך של 4,000 ₪ כולל מע"מ, עבור דמי תיווך שביצע עבור התובע, בהמשך לפנייתו אליו בבקשה להשכיר המקום לפליט מסודן (יצוין כי על הקבלה נרשם "מודד הבית"). עוד טוען נציג הנתבעת 3 כי לא קיבל תשלומים נוספים מהתובע. יש לציין, כי התובע טוען כי באמצע ינואר פנה אליו נתבע 3 "ואמר שבקרוב אקבל את ההיתר, אך עלי להוסיף 5,600 ₪. הוא בא אלי הביתה. נתתי לו את הכסף, אך הוא לא נתן לי קבלה" [כתב התביעה, סעיף 7]. עוד טוען התובע, כי נציג הנתבעת 3 התקשר אליו שוב בדרישה לקבלת כספים נוספים ממנו, הגיע לקופת החולים בה שהה ולאחר מכן לכניסה לדירתו על מנת לקבל ממנו כספים.

9. בדיון התחדדה המחלוקת בשמיעת טענות סותרות של הצדדים באשר לטיב, היקף ומשמעות השירות שהוזמן על ידי התובע והשירות שבפועל ניתן לתובע. לנוכח האמור, הוצע לצדדים כי בהסכמתם ימונה מומחה מכריע מטעם בית המשפט, שייתן חוות דעתו בתשובה לסדרת שאלות מהותיות שהושמעו לצדדים, בכל הנוגע להשתלשלות האירועים, לטיב השירות שהוזמן, למה שנעשה בפועל ולתמחור הראוי של הזמנת העבודה.

10. הצדדים הסכימו. בהחלטה בענין מינוי המומחה מטעם בית המשפט של האדריכל המומחה קובי ברבן, פורטה סדרה של שאלות שהמומחה התבקש לבחון ולהתייחס אליהן בחוות דעתו.