--- סוף עמוד 32 ---
ש. עדיין, אם אומרים לך להכין הסכם אתה יכול להכניס מה שאתה רוצה ואח"כ שהיא תגיד שהיא לא מסכימה, שהיא לא התחייבה לעשרה שקלים, מה אכפת לך להכין מה שאתה רוצה.
ת. היא ביקשה שאני אכין הסכם על בתי ספר וזה היה אחרי שהתכחשה לעשרה שקלים ואני לא חשבתי בכלל אם היא מתכחשת לעשרה שקלים, וראיתי איך היא התנהגה איתי במסיבת העיתונאים, שהייתי מאוד מופתע, לא עלה בדעתי להכין הסכם ולרשום בו דברים שהיא כבר התכחשה להם.
ש. אבל אתה אומר לה: [בתמליל]: "רונית, אני אמור להכין את ההסכם, כמה אני רושם 60 או תשעים אירועים?". בשלב זה לא התכוונת להכין הסכם? שיקרת לה?
ת. לא שיקרתי לה. התלבטתי עם עצמי, בשיחה עצמה שקלתי להכין את ההסכם. אבל חשבתי על הדברים האלה אחרי השיחה והחלטתי לא להכין את ההסכם מהסיבות שתיארתי קודם".
יש להדגיש כי בניגוד לדבריו בעדותו לפניי, הרי בתמליל התובע אומר שיכין הסכם, ולא מזכיר לגב' רונית לוי, סיכום קודם לכאורה לפיו הבנק התחייב להכין את ההסכם. כלומר, התובע מודע לכך שלא גובש הסכם, וכי הבנק דרש ממנו להכין הסכם והוא לא עשה כן, וטעמיו עמו.
בנוסף, הסבר זה, אינו סביר לגופו, שכן, גב' רונית לוי אומרת לתובע להכין הסכם. לו הבנק היה רוצה היה הבנק מכין הסכם וכובל, לכאורה לפחות, את התובע לנושא האירועים. דווקא כיון שגב' רונית לוי אמרה לתובע להכין הסכם, יכול היה התובע להעלות על הכתב את כל אותן התחייבויות להן הוא טוען היום. משלא עשה כן, נראה כי התובע ידע בזמן אמת, כי הדבר היחיד לגביו היה סיכום עקרוני של הבנק הוא מתן חסות לאירועי "הנוער ינהג אחרת", וכפי שנראה לא שלח הסכם, כיון שבאותה עת לא היה בידו לקיים אירועים כפי שסוכם עם הבנק.
היינו, לתובע אין כל הסבר מדוע לא פעל להכנת הסכם בכתב, ועל כן יש לקבל את טענת הבנק, לפיה לא נכרת הסכם לקיים 60 אירועים בית ספריים בשנה הראשונה, ותשעים אירועים בשנים שלאחריה, בסכום של 1,000$ לאירוע.
ניתן היה לטעון, כי הבנק כנגד קיבול, הציע הצעה נגדית, לפיה יקוימו 60 אירועים בשנה הראשונה ותשעים אירועים בשנים שלאחר מכן, בסכום של 3,500 ₪ כולל מע"מ, לאירוע. במקרה כזה היה על התובע לקבל זאת. אולם, התובע העיד מפורשות כי לא הסכים להפחתת הסכום. כשנשאל התובע כיצד ציפה שהבנק יתן חסות בהעדר סיכום על הסכום, כפי שעולה במפורש מההתכתבות בין הצדדים השיב כך: (עמ' 65 לפר' ש' 17- עמ' 66 לפר' ש' 2)):