התביעה מציינת כי ביקשה להעיד, בנוסף לשני העדים שהעידו מטעם חב' דורנייר, גם את מנכ"ל החברה ד"ר אהנר, אך זה בסופו של דבר לא העיד באמצעות טלויזיה במעגל סגור, עקב התמשכות ההליכים ביום בו נמסרה עדותם של השניים. בסופו של דבר, החליטה התביעה לוותר על עדותו, מאחר שלא סברה כי יש בעדות זו כדי לתרום תוספת משמעותית לעדויות שכבר נשמעו.
התביעה מתבססת גם על מסמכי הסוכן ארפל, ששימש כסוכן של חב' דורנייר בארץ. ממסמכים אלה עולה כי היקף העסקאות של חב' דימונה טכסטיל עם חב' דורנייר הוא זה שנרשם בחשבוניות האמיתית עם אישורי ההזמנה האמיתיים, ובהתאם לכך, שולמו לו סכומי העמלה (הפירוט מופיע בעמ' 299-300 לסיכומי התביעה). התביעה גורסת כי אין כל שחר לטענות שנשמעו במהלך המשפט על ידי נאשם 1, כאילו הסכומים שהועברו מחב' דורנייר לחשבון הבנק בשוויץ נובעים מתשלומי שוחד ששולמו לסוכן הנינג ז"ל. לטענת התביעה אין כל יסוד לטענות אלה ולא הובאה כל ראיה על מנת לאשש אותן. עוד טוענת התביעה כי אין ממש בטענת ההגנה, לפיה ערך הציוד שהתקבל מאת חב' דורנייר תואם את המחירים שדווחו ואת החשבוניות שצורפו על ידי חב' דימונה טכסטיל לדוחות הביצוע שהוגשו למרכז ההשקעות.
כזכור, טוענת התביעה כי במסגרת שיטת המרמה נהגו הנאשמים 1 ו-2 שלא לשלם לקבלנים ולספקים את התמורה בגין עבודתם והמוצרים שסיפקו. אי התשלום נעשה על ידי מתן שיקים דחויים מתוך כוונה שאלה לא ישולמו בבוא היום. משהגיעה חב' GWS למצב של חדלת פרעון, נמסרו לקבלנים שיקים חדשים של חב' אפיקי נחל ומשאלה חוללו, הוחלפו השיקים על ידי חברה חדשה נוספת, היא חברת א.א.ס.ט.
התביעה גם טוענת למצגי שווא בקשר להשקעת הון עצמי במזומן, כאשר על פי הוראות הנוהל של מרכז ההשקעות ההון העצמי הנדרש לשם מימון התוכנית המאושרת במסלול המשולב, צריך להיות ממומן מהון נפרד במזומן ולא מהמרת הלוואת בעלים, ועל ההון לשמש לביצוע התוכנית המאושרת. הנאשמים דיווחו בדוחות הביצוע שהגישו למרכז ההשקעות על סכום של 23 מיליון ₪ כחלק מההון העצמי של חב' דימונה טכסטיל. לגבי מקורות המימון נאמר "סך הפרמיות במזומנים שהתקבלו בגין הקצאת הון המניות הרגילות". התביעה טוענת כי עד ההגנה, רו"ח קובי בן גור, נאלץ להודות, בעדותו בבית המשפט, כי ההון העצמי צריך להיות ממומן באמצעות השקעה במזומן היינו, כי הכספים צריכים להיות מוזרמים לחברה כחלק מהשקעת בעלים, וכך גם מופיע בכתב האישור שהוצא לחב' דימונה טכסטיל. ברור כי המרת הלוואת בעלים להון עצמי בחברה, אינו יכול לענות על הדרישות, כיוון שבשלב שבו יחליטו הבעלים כי על המפעל המאושר לפרוע את ההלוואה, יוותר המפעל המאושר בגרעון מבלי שיושקע בו למעשה כל הון עצמי. התביעה טוענת כי הדיווח על השקעת ההון העצמי (הפירוט מופיע בעמ' 315 לסיכומי התביעה) הינו דיווח כוזב מאחר "שכניסת הכספים לחשבונות החברה לא היתה תוצאת השקעת כסף מצד הבעלים, כנדרש, אלא תוצאת רישום חשבונאי של חוב, שנבע מחוב של דימונה טכסטיל לבנק לפיתוח התעשיה, שהומחה לנאשמים 1 ו-2 במסגרת הסכם הרכישה בין דימונה טכסטיל ובנק לפיתוח התעשיה".