טענה מרכזית שהיתה בפי נאשם 1 הינה כי נעלמו קלסרים ומסמכים רבים שהיו ברשות מרכז ההשקעות, או ברשות התביעה וגורמי החקירה, והדבר אינו מאפשר להציג תמונה מלאה ולהגיע אל חקר האמת. החומר שהוצג בפני בית המשפט הינו חלק קטן בלבד מהחומר שהיה בזמן אמת, ואשר מרביתו נעלם. בין היתר, מדובר בלפחות שלושה קלסרים שהיו במרכז ההשקעות, ובהם רוכז החומר בנוגע לדימונה טכסטיל, וכן מסמכים רבים שהיו ברשותו של יהושע גוטליב, ובכללם הוראות שניתנו על ידי לקוחות כיצד לפעול בכספים. כמו כן, חסר חומר רב המצוי במשרדי חב' דורנייר, כאשר תפיסת החומר שהוצג בפני ביהמ"ש היתה סלקטיבית והוכנה מראש על ידי אנשי דורנייר. בכך, גרמה התביעה לנאשמים נזק ראייתי משום ששללה מהם אפשרות להסתייע בחומר רלוונטי, שהסתבר כי אינו בנמצא, ולבסס עליו את הגנתם.
נאשם 1 מפרט את ההליכים שקדמו לרכישת חברת דימונה טכסטיל, כאשר המטרה היתה לשקם את המפעל, שהיה לו מוניטין של ייצור איכותי ויכולת שיווקית טובה, ולהעביר אותו לפסים של רווחיות. לצורך כך, נדרש להחליף את הציוד המיושן ולבצע עבודות שיפוץ נרחבות במפעל. נאשם 1 טוען שההשקעות בבינוי ובשיפוצים גדלו מעבר לצפוי: "ובוצעו גם שיפוצים על ידי חב' GWS שלא נכללו כלל בדוחות הביצוע ולא נדרשו לגביהם לא מענק ולא הלוואה".
נאשם 1 מוסיף וטוען כי בתקופת ניהול המפעל על ידי הנאשמים: "בוצעו במפעל עבודות בהיקפים ניכרים והמפעל ממש שינה את פניו".
הבנק לפיתוח התעשיה הוא שחיפש משקיעים אשר יהיו מוכנים לקבל עליהם את ניהול המפעל, ומשנחתם ההסכם עם הנאשמים, הם השקיעו סכומים ניכרים, מעבר לסכומים הנטענים על ידי התביעה: "ומי שהביא לסגירת המפעל הוא דווקא משרד האוצר שמנע את ביצוע ההתחייבות מרכז ההשקעות להלוואות להון חוזר".
מכאן, עובר נאשם 1 לדון במשמעות המסמך ת/272, אשר לטענת התביעה היה בסיס לאישור סכומי החשבונית ת/310, בקשר לבקשה למענק מס' 7 (מסמך מתוך ת/410), ולבקשה להלוואה בערבות מדינה מס' 12 (מסמך מתוך ת/409) אשר הוגשו למרכז ההשקעות ביום 13.8.95.
נאשם 1 טוען כי למעשה מדובר בשלושה חלקים שנתפסו בנפרד, והתביעה אשר נטלה את המסמך "על מנת לסדרו", החזירה אותו למתכונת של חוברת אחת. הנאשם מציין כי החוקרת, גב' דליה רומח, אישרה כי קיבלה את המסמך בשתי הזדמנויות שונות, וברור כי המסמך על כל חלקיו לא יכול היה להיות בקלסר בנק הפועלים.