כאמור, הנאשמים העלימו ממרכז ההשקעות את העובדה כי נאשמת 4 הינה חברה בניהולם ובשליטתם ומהווה חלק מהמערך העסקי שלהם, וכן העלימו ממרכז ההשקעות את העובדה, כי חלק מהעבודות שדווחו ככאלה שבוצעו על-ידי נאשמת 4, בוצעו למעשה על-ידי עובדי נאשמת 9, חברת דימונה טכסטיל, במסגרת עבודתם הרגילה ומבלי שקיבלו תוספת כלשהי לשכרם בגין עבודה זו.
עוד נטען כי הנאשמים 1, 2 ו-9 לא שילמו לחברת GWS את הסכומים שהוצגו למרכז ההשקעות בבקשות למענקים, אלא שהכספים הועברו בין נאשמת 4 לחברת מון פארק תעשיות (נאשמת 7), ובין חשבונות בנק של חברות נוספות בשליטת הנאשמים. כמו כן, שילמו הנאשמים, באמצעות חברת GWS, לקבלנים ולספקים שונים סכומים מזעריים הפחותים מאלה שנדרשו ממרכז ההשקעות. במסגרת זו הונפקו חשבוניות כוזבות של נאשמת 4 לנאשמת 9 בסכום כולל של 4,193,000 ₪ והוצגו ביחד עם הבקשות, מתוך כוונה לרמות את מרכז ההשקעות. על-סמך מעשיהם, קיבלו הנאשמים ממרכז ההשקעות מענקים בסכום של 611,250 ₪ לפחות והלוואות בערבות מדינה בסכום של 931,145 ₪ לפחות.
חלק נכבד מכתב-האישום מתאר דיווחים כוזבים למרכז ההשקעות בגין רכישת ציוד מחו"ל. התביעה טוענת, כי בבקשות למענקים ולהלוואות שהוגשו על-ידי הנאשמים 1, 2 ו‑9 למרכז ההשקעות, דווח על רכישת ציוד מספק בגרמניה בשם LINDAUER DORNIEIR GESELLSCHAFT MBH (להלן: "חברת דורנייר"). לבקשות הנ"ל צרפו הנאשמים חשבוניות כוזבות בגין רכישת ציוד, ואישורי הזמנה כוזבים. התשלומים לחברת דורנייר בוצעו במסגרת העברות כספיות במזומן ובמכתבי אשראי, כאשר מרכז ההשקעות היה ערב, במסגרת מכתבי האשראי, לסך של 41.66% מסכום העסקה הכוללת. בנוסף להלוואות הנ"ל היתה נאשמת 9 זכאית למענקים בשיעור של 25% מסכום ההשקעה.
התביעה טוענת כי לשם קבלת המענקים, וההלוואות בערבות המדינה, פעלו הנאשמים במסגרת שלוש עסקאות. ביום 30.4.95, הגישו הנאשמים 1, 2 ו-9 למרכז ההשקעות, באמצעות הבנק המבצע, בקשות למענק מס' 2 ולהלוואה מס' 6 בהן דיווחו במרמה על רכישת ציוד מחברת דורנייר בסכום של 2,979,875 מ"ג (מארק גרמני) שערכו היה באותו מועד כ- 6,458,581 ₪ (העסקה הראשונה).
ביום 25.7.95, הגישו הנאשמים 1, 2 ו-9 למרכז ההשקעות בקשות למענק מס' 6 ולהלוואה מס' 11 בהן דיווחו במרמה על רכישת ציוד מחברת דורנייר בסכום של 2,367,000 מ"ג, שערכו באותו מועד היה כ- 4,970,700 ₪ (העסקה השנייה).