בהתאם לתנאי שנקבע בסעיף 4 לכתב האישור, התחייבה חברת מון פארק תעשיות, להשקיע הון עצמי במזומן, ובהתאם לכך, דוּוח בדוחות הביצוע על השקעת הון עצמי בשיעור של 30% מסך ההשקעה בפרוייקט. לדוחות הביצוע צירפו הנאשמים מכתבים מאת רו"ח אלי ליכטר, המאשר כי בדק את סכומי ההשקעה ואת פרטי המימון המופיעים בדוח הביצוע אליו נלווה המכתב (ת/43). אלי ליכטר עצמו העיד, כי אישר את דוחות הביצוע, על-סמך הוכחת כניסת סכומי כסף מתאימים במזומן, לחשבון הבנק של חברת מון פארק.
"סיבובי" הכספים בין חשבונות הבנק אינם שנויים במחלוקת, וגם הנאשמים אישרו את נכונוּת הפרטים המופיעים בנספח ח' לכתב-האישום. לטענת התביעה, "סיבובי" כספים אלה, מלמדים על כוונתם של הנאשמים להונות את מרכז ההשקעות ולהציג מצג-שווא, לפיו מדובר בהשקעת הון עצמי בחברת מון פארק, בעוד שאין מדובר בכספים שהושקעו, אלא בכספים שהועברו לפרק-זמן קצר ביותר אל החברה, והוצאו ממנה, ולבסוף מצאו את דרכם בחזרה אל חשבונות הבנק של הנאשמים 1 ו-2. אין מדובר בפעולה שיש לה בסיס כלכלי, אלא בניסיון להטעות את רואי-החשבון ואת מרכז ההשקעות.
אשר לטענה הנוגעת לעסקאות עם "תאגידים קשורים", הרי שבדוח התקופתי החצי‑שנתי, מיום 30.4.95 (חלק מ-ת/43), הצהירו הנאשמים 1 ו-2 כי לא בוצעו עסקאות עם גורמים קשורים, ובכך הסתירו את העובדה כי חברת GWS, חברת אפיקי נחל וחברת א.א.ס.ט (נאשמות 4-6), הינן חברות קשורות, המצויות בבעלותם ובשליטתם. התביעה מוסיפה וטוענת, כי מרכז ההשקעות, הבנק המלווה ועורך דוחות הביצוע, מר שמואל קוניק, לא ידעו על הקשר בין נאשמות 4-6 לחברת מון פארק (נאשמת 7). טענת התביעה היא, כי הסתרת השימוש בחברות קשורות, מהווה מרכיב עיקרי בשיטת המרמה. אף אם בשלבי הביצוע המוקדמים, טרם נדרש, באופן פורמאלי, דיווח על עסקאות מעין אלה, הרי שהימנעות מגילוי העובדות מהווה, לטענת התביעה, מצג-שווא בהתנהגות.
בין יתר רכיבי המרמה נטען, כי בוצעה העברת בעלות בחברת מון פארק, מבלי לדווח על השינוי למרכז ההשקעות, בניגוד לאמור בכתב האישור.
ביום 1.7.96 העבירו נאשמים 1 ו-2 את מרבית מניותיהם בחברת מון פארק, לחברת סטראטן. התביעה גורסת כי בעשותם כן, מנעו הנאשמים 1 ו-2 ממרכז ההשקעות להפעיל את שיקול-דעתו אם לבטל את כתב-האישור, אם לאו.
רכיב מרמה אחרון הנטען באישום הראשון, נוגע למרמה כלפי קבלני המשנה שביצעו עבודות בפרוייקט. התביעה טוענת כי "תנאי בלעדיו אין להצלחת תוכנית המרמה במלואה היה אי תשלום לקבלנים". הנאשמים נמנעו מלשלם לקבלנים את התמורה בגין עבודתם, כולה או בחלקה, כאשר אי-התשלום היה מכוּון, ואינו תופעה של אילוץ כלכלי. התנהגות זו מהווה ראיה לביצוע עבירה של קבלת דבר במרמה, כאשר מלוא השירות סופק על-ידי הקבלן. התביעה גורסת, כי סכום החוב לקבלני המשנה אינו רלוונטי, אך מפרטת שורה של קבלני משנה וספקים, שרוּמוּ על-ידי הנאשמים.