אשר להחלטתם של הנאשמים 1 ו-2 לשמור על זכות השתיקה כאשר נחקרו במשטרה, נטען כי טרם זימונם של הנאשמים לחקירה, נוצרה אווירה של רדיפה כלפיהם, עקב פרסומים זדוניים בעיתונות המקומית, אשר הכפישה את שמם והציגה אותם כמי שהוציאו כספים מרשויות המדינה בתואנות שווא. הנאשמים חשו כי דינם נחרץ, והם נחשבים כנוכלים, מבלי שניתנה להם אפשרות אמיתית להתגונן מול מסכת ההכפשות וההשפלות.
קווי האשראי שהיו להם בבנקים נחסמו, ומרכז ההשקעות עצר באופן גורף את השקעותיו בפרוייקטים השונים, כך שהנאשמים חשו כי עולמם חרב עליהם. ביטול כתבי האישור במרכז ההשקעות נעשה במה שמכונה על-ידי נאשם 1 כ"משפט שדה", והגדיל לעשות הממונה על הביקורת במרכז ההשקעות, מר ג'ורג' גריאן, אשר הציג מצג שווא בנוגע לעילה לביטול כתבי האישור.
על פני עמודים רבים, מונה נאשם 1 את מה שמוגדר על ידו כ"התנהגות פסולה של מרכז ההשקעות", כלפי קבוצת גולד-וחניש.
בנסיבות אלה, סברו הנאשמים כי נחרץ דינם, והנחתם זו אוששה, לאחר שהסתבר להם כי גם החוקרים "שבויים בקונספציה משלהם ונעולים על אשמת הנאשמים".
לפיכך, היה ברור לנאשמים כי איש אינו מוכן להקשיב להם ולהסבריהם ולבחון את העובדות לאשורן, ולכן, כאשר החלה החקירה המשטרתית, "החליטו עודד גולד ושלמה וחניש כי אין להם ברירה אלא לשתוק בחקירה".
אשר למשמעותה המשפטית של השתיקה, נטען על-ידי נאשם 1 כי כאשר ניתן הסבר לאותה שתיקה, הרי שאין לזקוף לחובתם של הנאשמים את ההחלטה שהתקבלה על ידם שלא לשתף פעולה עם גורמי החקירה. זאת, משום ש"חוסר אמונם במערכת היה אמיתי... ולפיכך מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי עודד גולד ושלמה וחניש עמדו בנטל שהיה עליהם לשכנע, כי שתיקתם בחקירה היתה מסיבה טובה".
נושא אחר שעלה במסגרת הטיעונים הכלליים, נוגע להיעלמות מסמכים רלוונטיים הדרושים לנאשמים לצורכי הגנתם. המדובר במסמכים רבים החסרים בתיקי מרכז ההשקעות, ומסמכים שונים הנוגעים להתכתבויות בין היזמים לחברת שטראוס. בתשובה לטענת התביעה כי נעלמו באופן תמוה מסמכי הנהלת חשבונות של חברת GWS, של חברות אפיקי נחל ו-א.א.ס.ט, של חברת ב.ז.ה ומסמכי חברת דימונה טכסטיל, טוען נאשם 1 כי לנאשמים אין כל יד ורגל בהיעלמותם של המסמכים, כיוון ש"זה נעלם ממקומות שלא היו בשליטת היזמים". נאשם 1 טוען, כי התביעה לא עשתה מאמץ מינימאלי על-מנת לברר היכן נמצא החומר, כאשר זה עבר ידיים כה רבות, לרבות המפרקים, בתי המשפט שעסקו בהליך האזרחי וגופים נוספים. הנאשמים לא העלימו את החומר, ו"מה שנגנב - אכן נגנב". המדובר, לטענתו של נאשם 1, בפגם ראייתי כבד, שאחראית לו התביעה, והנאשמים זכאים ליהנות ממנו.