יכול להיות שונה ולשקף לפיכך מימד חלש יותר של חשאיות וסודיות של הבוררות. כך – ולו כנקודת מוצא.
חופש המידע וחשאיות הבוררות: נקודת האיזון
- עמדנו על כך שלחופש המידע המצוי בידי הרשות הציבורית – ולגילויו לציבור – תכליות משלו; וגם להגנה ולשמירה על חשאיות הבוררות – מקום בו הבוררות היא חשאית – תכליות משלה. מדובר באינטרסים וזכויות כבדי משקל המושכים לעיתים כל אחד לכיוונו שלו. בה בעת, כפי שראינו, הן חופש המידע והן חשאיות הליכי הבוררות אף במקום בו מדובר בבוררות חשאית אינם עקרונות מוחלטים אלא יחסיים. נדרש לאזן ביניהם במקרה של התנגשות. עוד ראינו, שקיים קושי בהנחת מוצא של חשאיות בוררות כאשר מדובר בבוררות שהמדינה היא צד לה. אכן, ככל שניתן לקיים את מכלול האינטרסים והזכויות – הן של חופש המידע והן של חשאיות הליכי הבוררות, כך עדיף. אולם השאלה הלא פשוטה היא כמובן מהו הדין ומהי התשובה במקרה שבו נדרשת הכרעה בהתנגשות לכאן או לכאן.
- אכן, שאלת היחס בין חופש המידע מזה לבין חשאיות הבוררות מזה היא שאלה מורכבת שיתכנו לה תשובות שונות. תיתכן עמדה עקרונית, שלפיה פרטיות הליכי הבוררות וחשאיותם היא כה משמעותית עד כדי החרגה בדין של האפשרות לקבל מידע מהליכי בוררות לפי חוק חופש מידע (כזה הוא המצב באנגליה – בהתאם לסייג הקיים בסעיף 32(22) של ה-Freedom of Information Act 2000 – וראו גם Philip Coppel, INFORMATION RIGHTS 744 (2nd. Ed. 2007; וכך גם במידה מסויימת בארה"ב במסגרת חקיקה ספציפית לנדון –Administrative Dispute Resolution Act of 1996 בסעיף 574 (j)). תיתכן גם העמדה ההפוכה, שלפיה העקרונות שביסוד חוק חופש מידע עדיפים הם על פני הליכי בוררות ככאלה וכפועל יוצא מכך יש לתת בלא כל סייג מידע על הליכי בוררות – ודאי שלגבי הליכי בוררות שהמדינה היא צד להם, והכל במסגרת פניות לפי חוק חופש מידע. בתווך ייתכנו גישות ביניים, שעיקרן איזון בין הערכים המתנגשים תוך ניסיון לקיים ככל שניתן את האינטרסים והזכויות גם יחד ותוך הכרעה במצבים של חפיפה והתנגשות ביניהם.
- לדידי, התשובה לשאלה, בדבר היחס בין חופש המידע לחשאיות הבוררות בישראל, צריכה להימצא בראש ובראשונה בהוראת החוק הרלבנטית, היא חוק חופש המידעתשנ"ח-19988. חוק זה הוא המסגרת הנורמטיבית שבין גדריה התעוררה הבעיה שלפניי. זה המקום
--- סוף עמוד 17 ---
בו יש לחפש בראש ובראשונה את פתרונה (השוו, עע"מ 1245/12 התנועה לחופש המידע נ' משרד החינוך (23.8.2012) פסקאות 14-13 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין). זו הייתה מסגרת הפניה של המשיבות 2 ו-33 למדינה. זהו גדר סמכותו העניינית בנדון של בית משפט זה כבית משפט לעניינים מינהליים (ראו פרשת הטכניון שלעיל בפסקאות 23-22; חוק בתי משפטלעניינים מנהליים, תש"ס-2000, פרט 2 לתוספת הראשונה). העותרת טענה אמנם שחוק חופש המידע לא חל על הנדון, אולם מדובר בטענה "מתוך" החוק עצמו והנוגעת לפרשנותו ולתחולתו. נידרש לטענה זו בהרחבה להלן. גם הכרעה בה מצויה במסגרת חוק חופש המידע ופרשנותו. לשם נשים פעמינו. לא הובאה לפניי כל הוראת דין חרות אחרת החלה על הנדון וחוק חופש המידע הוא אפוא האכסניה לבירור הסוגיה המונחת לפתחו של בית משפט זה ולהכרעה במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, שסבו וסבבו סביב תחולת הוראות חוק חופש המידע וסייגיו.
- את בחינת הוראות חוק חופש המידע על הנדון, ופרשנותם, יש לעשות, ככלל, בשים לב לעוצמתם וחשיבותם של העקרונות המתנגשים עליהם עמדנו לעיל. יש לשאוף ככל שניתן, ובאין הוראה מפורשת בדין החרות, לאזן בין העקרונות והזכויות שעל הפרק באופן שיקיים את הזכויות והאינטרסים ולא יפגע בהם; וככל שיפגע – יעשה כן באופן מידתי ושלא מעבר לנדרש.
הערה מתודולוגית
- קודם שנבוא לבחון את הוראות חוק חופש המידע שלעניין, נדרשת ההערה המתודולוגית הבאה: יכולה הייתה להתעורר השאלה, אם דיני הבוררות עצמם – להבדיל מדיני חופש המידע – הם המסגרת הנורמטיבית המתאימה לבירור הנדון. כך, אם במסגרת פנייה של אחד מן הצדדים לבוררות אל הבוררים בשאלת חשיפת מידע מתוך הבוררות עצמה; אם בפנייה של צד שלישי. עניין זה של ה"אכסניה" המתאימה לבירור סוגיות של חשיפת מידע מתוך הליכי בוררות אינה פשוטה; ותיתכן טענה לפיה הסעד למקרה הטיפוסי של גילוי מידע מתוך הבוררות יהא במסגרת דיני הבוררות עצמם (ראו פרשת ארט בי שלעיל; והשוו Russelלעיל, בסעיף 5.202; Merkinלעיל, בפסקה 17.28; D.Mark Cato, ARBITRATION PRACTICE AND PROCEDURE 964-968 (1997)). נראה ששאלה זו מתעוררת במיוחד כאשר נטענת טענה, שחשיפת חומר מהבוררות עשויה לפגוע במהלך הבוררות ותקינות ההליכים בה (טענה שלא נטענה לפניי).
- אלא שבדיון שהתקיים לפניי הייתה תמימות דעים בין כל הצדדים – ובכלל זה בין העותרת לבין המדינה שהם הצדדים להליך הבוררות עצמו – שבירור הסוגיה אינו מצוי במסגרת הבוררות עצמה. העותרת פנתה לבית משפט זה בנדון, ולא לבוררים. המדינה נתנה
--- סוף עמוד 18 ---