ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב". סעיף 2 לחוק גם מגדיר מהי "רשות ציבורית". בין היתר כוללת הגדרה זו של "רשות ציבורית" (בס"ק (1)) את "הממשלה ומשרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם". ומהו לפיכך בסיס הטענה של העותרת שלפיה חוק חופש המידע כלל לא חל בנדון?
תחולת החוק: האם צד להליכי בוררות יכול להיחשב כ"רשות ציבורית"?
- תחילה טענה העותרת בעניין זה, כאמור, שהמדינה אינה יכולה להיחשב כ"רשות ציבורית" כהגדרתה בסעיף 2 לחוק כאשר היא במקביל צד לבוררות, וממילא שאין למבקשי המידע את הזכות לקבל את המידע לפי סעיף 1 לחוק. אכן, אין חולק שברגיל, מידע שהיה מתבקש ממדינת ישראל – משרד האוצר – היה מידע שמתבקש מ"רשות ציבורית" כפי ההגדרה שלעיל. שהרי מדובר ב"ממשלה ומשרדי הממשלה". ובכל זאת הטענה היא שאין הדבר כך, שעה שהרשות הציבורית אוחזת בשני כובעים – כובע "רגיל" של רשות ציבורית; וכובע "מיוחד" של צד להליכי בוררות. ובהמשך לכך, הטענה היא כאמור שבנסיבות המקרה מדינת ישראל ומשרד האוצר לא יכולים להיחשב כלל כ"רשות ציבורית".
- אין בידי לקבל טענה זו. למעשה מדובר בטענה פרשנית של העותרת המבקשת להחריג מתוך לשון החוק הברורה, מצבים שבהם המדינה חובשת "כובע" של צד לבוררות יחד עם "כובעה" כרשות ציבורית. אלא שלא מצאתי מקום כאמור, לקבל פרשנות זו, ויש לקבוע שהמדינה היא במקרה שלפניי אכן "רשות ציבורית" לצורך תחולת חוק חופש המידע גם כשהיא צד להליכי בוררות. זאת מחמישה טעמים:
טעם ראשון: לשון החוק
- לשון החוק היא ברורה. היא אינה כוללת חריג בכל הקשור ל"רשות ציבורית" כאשר היא גם במקביל צד להליכי בוררות (וראו גם סעיף 14 לחוק; וכן השוו לפרשת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, עע"מ 2828/02). לעניין זה של אי החרגה מפורשת של הליכי הבוררות מתחולת חוק חופש המידע, נחזור גם בהמשך במסגרת הדיון על אודות סעיף 2(5) לחוק (ראו פסקה 66-62 להלן). כנזכר לעיל, יש מדינות שבהן הוחרגו בדין החרות הליכי בוררות ממסירת מידע לפיחוק חופש מידע (למשל אנגליה וארה"ב). במדינות רבות אחרות, אין בחוק חופש המידע סייג שכזה או פטור (ראו הסקירה הנרחבת אצל MacDonald & Jones לעיל, בסעיף 25). כאשר המחוקק ביקש לפטור את מסירת המידע שמקורו בבוררות הדבר נעשה במפורש. דווקא בהיעדר החרגה מפורשת, ההנחה הייתה שחוק חופש המידע חל על
--- סוף עמוד 20 ---