הליכי הבוררות (ראו והשוו Mark H. Grunewald, Freedom of Information and Confidentiality under the Administrative Dispute Resolution Act, 9 ADMIN. L.J.AM.U. 985 (1996)). אכן, ככל שחוק חופש המידע בישראל היה מחריג במפורש את מצב הדברים שבו המדינה היא צד להליכי בוררות מהיותה "רשות ציבורית" – בוודאי שהיה בכך כדי לשנות את המסקנה בעניין תחולת החוק (ראו והשוו: עע"ם 3493/06 אלראי נ' קרן הגמלאות של חב' אגד בע"מ (16.5.2007); עע"מ 7151/04 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ (14.3.2005)). אולם לא כך עשה המחוקק בחוק חופש המידע.
טעם שני: תכלית החוק
- על תכליתו של חוק חופש המידע וטעמיה עמדנו בהרחבה לעיל (פסקה 26). ברי שתכליתו של חוק חופש המידע היא תכלית של שקיפות ושל הרחבת זכות הציבור לדעת. צמצום מראש של הגדרת "רשות ציבורית" רק בשל עצם העובדה שהמדינה צד להליכי בוררות, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית מרחיבה זו. היא גם לא משתמעת מן ההיסטוריה החקיקתית של החוק שבאה להרחיב ככלל את תחולתו ובכלל זה על "כל רשויות השלטון השונות" (ראו ה"ח חופש המידע, בעמ' 399-398).
טעם שלישי: הקושי שבהבחנה בין "כובעי" הרשות הציבורית
- ההבחנה שמבקשת העותרת להבחין בין "כובעים" שונים שאותם חובשת הרשות ולצורך תחולת חוק חופש המידע בהגדרת "רשות ציבורית" היא הבחנה בעייתית. אכן, הרשות הציבורית – ובמיוחד המדינה – מבצעת פעולות הן במשפט הפרטי והן במשפט הציבורי (ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 409-395 (מהדורה שניה, 2010); דפנה ברק-ארז, משפט מנהלי כלכלי 5-17 (כרך ג', 20133)). היא לעיתים חובשת "כובעים" שונים. אולם ככלל המגמה שהתפתחה במשפטנו עם השנים היא, שלא ניתן לנתק בין ה"כובעים" השונים שהמדינה חובשת, וזאת על בסיס ראייה של תפקיד המדינה וחובותיה כ"נאמן הציבור" כחלות בכל מעשיה (ראו, בג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות בע"מ נ' שר החקלאות, פ"ד טז 20 (1962); ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל (2.1.2011) בפסקאות 13-11; ע"א 9347/01 וייספיש נ' מינהל מקרקעי ישראל (22.7.2003); ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 526 (2000); ברק ארז, לעיל, כרך ג עמ' 23-12). החרגת תחולת חוק חופש המידע דווקא אל מול מגמה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה
--- סוף עמוד 21 ---
הכלליות של המדינה כ"רשות ציבורית" בכלל. היא אינה עולה בקנה אחד עם חובותיה של המדינה כ"רשות ציבורית" לפי תכליות חוק חופש המידע עצמן.
- על כך יש גם להוסיף, שההבחנה שהציעה העותרת היא הבחנה שעלולה להיקלע לדקויות וממילא לטשטוש ואי בהירות. אלו עלולים גם הם בתורם שלא להגשים את תכליותחוק חופש המידע עצמו, שפרשנות ההגדרה של "רשות ציבורית" שבו – היא העומדת על הפרק (ראו והשוו פרשת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ (עע"מ 8282/02 שלעיל)). כך, לא פעם המדינה חובשת מספר "כובעים" במקביל תוך שההבחנה ביניהם אינה חדה (ראו למשל, יצחק זמיר, לעיל, 405). חלק מן המידע שיש למדינה אפילו היא צד להליכי הבוררות, אין מקורו כלל בהליכי הבוררות אלא שמדובר במידע שהיא מחזיקה ממילא כ"רשות ציבורית" לכל דבר ועניין. המדינה אף טוענת, שחלק מהמידע שנמסר במסגרת הבוררות דנן הוא מידע שהעותרת הייתה חייבת למסור לה – בלא קשר להליכי הבוררות. אין הצדקה עניינית להחריג מראש מסירה גם של מידע מעין זה רק בשל העובדה שהמדינה היא במקביל צד להליכי בוררות בנדון. ביטוי מסוים לכך נמצא בדין האנגלי, בו אמנם החוק מחריג מחובת מסירת המידע בחוק חופש המידע הליכי בוררות, אך הובהר בספרות שמדובר רק במידע שהגיע אל הרשות במסגרת הליכי הבוררות עצמם ולא היה בידה ממילא כ"רשות ציבורית" (ראו John MacDonald QC & H. Jones, THE LAW OF THE FREEDOM OF INFORMATION 6.35 (2003)).
טעם רביעי: חשאיות הבוררות כעיקרון יחסי ולא מוחלט