- טענת העותרת בדבר החרגת הליכי בוררות שהמדינה היא צד להם מגדר "רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע, משמיעה עדיפות מוחלטת לחשאיות הליכי הבוררות – ואף מבליעה את ההנחה שאינה בהכרח נכונה ולפיה הבוררות היא תמיד חשאית – על פני חופש המידע. כך הדבר, שכן בהחרגה הנטענת יש כדי למנוע מראש את תחולת חוק חופש המידע; כלומר להביא לאי מסירה של המידע בכל מקרה ובכל מצב. בלא סייגים. בלא מנגנוני האיזון שבחוק חופש המידע עצמו. אלא שמן הטעמים שבאו בהרחבה לעיל, הן חופש המידע והן חשאיות הליכי הבוררות, מקום בו מדובר בבוררות שהיא חשאית (ולא תמיד זהו המצב), אינם עקרונות מוחלטים אלא עקרונות יחסיים. כפי שפסק בית המשפט העליון בפרשת עיני שלעיל, חשאיות הליכי הבוררות היא יחסית ולא מוחלטת. היא נדרשת לאיזון אל מול תכליות אחרות. להליכי בוררות ככאלה יש חשיבות ותועלת רבים ונדרש גם לקיים בדין מסגרת שתאפשר קיומם של הליכים מעין אלה תוך שמירה על ציפיותיהם הסבירות של הצדדים – ובכלל זה החשאיות במקרים המתאמים – והאפקטיביות של הליך בירור סיכסוכים חלופי מעין זה. קיום ראוי של הליכי בוררות הוא אפוא אינטרס חשוב וראוי להגנה. אינטרס בר משקל שיש לשקלל במסגרת התכליות השונות. יחד עם זאת, אין לראות
--- סוף עמוד 22 ---
בחשיבות הליכי הבוררות ככאלה כגוברים כליל על התכלית הכללית של חוק חופש המידעוזאת בכל הקשור להגדרת "רשות ציבורית" לפי סעיף 22 לחוק.
- אכן, קביעה מראש ש"רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע חודלת מלהיות כזו רק בשל היותה צד להליכי בוררות, אינה מבטאת איזון בין האינטרסים. היא מבטאת עליונות ועדיפות של חשאיות הבוררות – ואפילו מקום בו אין מקום להניח שמדובר בבוררות חשאית. כך הדבר, שכן החרגה מגדר "רשות ציבורית" (או "מידע" שבידיה) לפי חוק חופש המידע, משמעותה הפיכת חשאיות הבוררות לעקרון מוחלט. אלא שכאמור, לא זו קביעתו של בית המשפט העליון בפרשת עיני, שלעיל. וכפי שציין כב' השופט עמית בפרשת עיני, יש להימנע ממצב בו בוררות הופכת ל"בית קברות לראיות" (שם, בפסקה 5). ובמונחי חופש המידע ייאמר, שיש למנוע מצב בו הליכי בוררות הופכים להיות "בית קברות למידע שבידי הרשות הציבורית ולזכות הציבור לדעת" (ראו גם, Stephan Brenowitz, The Erosion of Public Information under Private Justice, 19 OHIO ST J. ON DISP.RESO.679 (2004)). מעבר לכך, בדין ההשוואתי במסגרת דיני הבוררות עצמם מוכר לעיתים כאחד החריגים לסודיות בבוררות – ככל שהיא קיימת מלכתחילה – חריג אינטרס הציבור בחשיפת המידע. לכל הפחות ניתן אפוא לומר, שוודאי שלא נכון לראות בבוררות ככזו על פי דיני הבוררות עצמם כחשאית באופן מוחלט עד כדי אי תחולת חוק חופש המידע עליה (וראו למשל Brown & Marriott לעיל, בעמ' 524-526). קבלת עמדתה הפרשנית של העותרת אינה עולה אפוא בקנה אחד עם אופיו היחסי של האינטרס (ולעיתים הזכות) בדבר חשאיות הבוררות ואין לקבלה.
- ודוקו: חלק מן הטענה, שלפיה אין מדובר ב"רשות ציבורית" לפי חוק חופש המידע מקום בו המדינה היא צד להליכי בוררות, מבוסס על כך שבמסגרת הליכי הבוררות מועברים בין הצדדים להליכי הבוררות מסמכים שונים תחת הנחה של סודיות ההליך; וכך לא פעם מתנהל גם ההליך עצמו. אלא שבעובדה זו הנוגעת לא פעם לדרך שבה התקבל המידע בידי הרשות הציבורית, אין כדי להביא להחרגת הליכי בוררות מן ההגדרה של "רשות ציבורית". אכן, ייתכן שחלק מן המידע שבבוררות מסויימת ואולי בנסיבות מסוימות וספציפיות אף כל המידע הגיע ל"רשות הציבורית" תחת סייג הסכמי של חשאיות או תחת תנאי שהמידע לא יימסר. אולם המחוקק נתן דעתו לאפשרות זו, במסגרת החוק עצמו וסייגיו, כאשר נקבע בין היתר שרשות ציבורית לא תמסור מידע שהגיע אמנם לידיה אך ש"אי גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע" (סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע). נדון בסייג זה ביתר פירוט להלן (פסקאות 87-83). זאת ועוד: ייתכן גם שמידע שנמסר תחת הסכם זה או אחר יהיה אסור במסירה בשל הפגיעה בפרטיות שבו (ראו סעיף 9(א)(3) לחוק; עע"ם 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' מנגל (15.11.20122)). גם בסייג זה נדון עוד להלן
--- סוף עמוד 23 ---