(פסקאות 75-71). אולם נציין כבר עתה שנקודת האיזון שבחר המחוקק בחוק חופש המידע בכל הקשור לאופן שבו הגיע המידע לידי ה"רשות הציבורית" – לרבות מידע שנמסר על תנאי של סודיות – היא נקודת איזון שמחילה את חוק חופש המידע על הנדון ורואה ברשות "רשות ציבורית" כמשמעה בסעיף 2 לחוק; אך תוך הטלת סייגים על מסירת המידע על ידי הרשות הציבורית עצמה (סעיף 9(א) לחוק; וכן סעיף 99(ב) לחוק). לשון אחר: הרשות הציבורית היא "רשות ציבורית" בין כשהיא חובשת כובע זה ובין כשהיא חובשת כובע אחר; בין שהיא צד להליכי בוררות ובין שהיא אינה צד להליכים שכאלה. העובדה שהמידע הגיע לידיה בהיותה צד להליכי בוררות, אינה מפקיעה את היותה "רשות ציבורית" לצורך החוק. היא נותרת "רשות ציבורית" על פי החוק. הרלבנטיות של אופן הגעת המידע לידיה יכולה אפוא לבוא לידי ביטוי במסגרת הסייגים שבחוק עצמו על מסירת מידע על ידי הרשות הציבורית, אך לא באי תחולה של החוק מלכתחילה. האיזון בין השיקולים התכליות עליהם עמדנו יימצא אפוא בסייגים שבחוק ולא בתחולתו.
טעם חמישי: הבוררות שלפניי כ"ספק חשאית"
- את טענת העותרת בכל הנוגע לאי תחולת חוק חופש המידע על הנדון יש לדחות מטעם נוסף והוא נסיבותיו הספציפיות של המקרה. נסיבות אלו הן כאלה שמדובר בבוררות שהמדינה היא צד לה. אין מדובר בבוררות בין פרטים. הדבר משליך ממילא על עוצמת אינטרס החשאיות שבבוררות, מלכתחילה (וכאמור לעיל בפסקאות 39-35). אולם מעבר לכך, הנסיבות הקונקרטיות של היחסים בין הצדדים לבוררות שלפניי – מי"ה מזה והמדינה מזה – מצביעות על כך שהעותרת לא ביססה את טענתה לפיה לצדדים ולציפיותיהם הייתה כוונה משתמעת (וכוונה מפורשת – אין), לחשאיות הבוררות הספציפית ביניהם. אסביר:
- אכן, כפי שצוין לעיל, נראה שנקודת המוצא של חשאיות הבוררות כאשר מדובר בבוררות בין אנשים פרטיים, בהתאם לאמור בפרשת עיני, אינה חלה בהכרח כאשר מדובר בבוררות שהמדינה היא צד לה. הבוררות שואבת את חיותה מרצונם של הצדדים לה. לציפיות הצדדים משקל משמעותי בנדון. בהיעדר הסכמה מפורשת על חשאיות ופרטיות, העותרת לא הראתה שכוונת הצדדים בשטר הזיכיון וצפייתם הייתה שהבוררות בין הצדדים תהא חשאית ופרטית. תניית הבוררות שותקת בעניין זה. העותרת לא הצביעה על ראיות חיצוניות כלשהן שיש בהן כדי ללמד על כך שכוונת הצדדים וציפיותיהם היו, שהבוררות ביניהם תהיה חשאית ופרטית. תחת הנחה של היעדר נקודת מוצא של פרטיות וחשאיות בבוררות שהמדינה היא צד לה ניתן לגרוס, שהנטל בנדון להראות שהבוררות דנן היא בכל זאת פרטית וחשאית היה על העותרת – והיא לא עמדה בנטל זה. יתירה מזאת: על-פני הדברים, נראה שנושא הבוררות ומיהות הצדדים לתניית הבוררות – בעת שהוסכם על פתרון
--- סוף עמוד 24 ---