הבורר להפעלת "סמכות שפיטה על פי דין". נוסיף, שאם היינו רואים בבוררות "סמכות שפיטה על פי דין" משמעות הדבר הייתה לכאורה, שבוררים ככאלה היו כפופים לחוק חופש המידע בכל הקשור לתפקודם – למעט לגבי תוכן ההליך. נדמה שלא זו הייתה כוונתו ותכליתו של חוק חופש המידע. עוד יש לציין, שגם בעובדה שהליכי הבוררות מושא המחלוקת שלפניי עוגנו במסגרת חוק – כלומר במסגרת חוק זיכיון ים המלח (סעיף 266) ששאב לתוכו את שטר הזיכיון, אין כדי להפוך את הבוררות בין העותרת לבין המדינה כהפעלת "סמכות שפיטה על פי דין".
- הנה כי כן, המסקנה היא שסעיף 2(5) רישא לחוק לא חל על הליכי בוררות וממילא גם הסיפא המתייחסת ל"תוכנו של הליך משפטי" ומחריגה אותו – אינה חלה על הליכי בוררות ככאלה. מעבר לכך, אפילו אם היה מקום לראות בסייג שעניינו "תוכנו של הליך משפטי" כיכול לחול מבחינה לשונית גם על הליכי בוררות (ובהתעלם מן הקושי הטמון בכך שמדובר בסיפא ממעטת להגדרה מרבה שברישא), הרי שתכלית החוק אינה תומכת במסקנה פרשנית זו. אכן, מלכתחילה כוונת המחוקק הייתה להחיל את הוראות חוק חופש המידע על "רשות ציבורית" תוך החרגה של "כל גוף שנתונה לו סמכות שפיטה על פי חוק בכל הנוגע להליך המתברר או שהתברר בפניו". בדברי ההסבר בנדון צוין, שכפי המקובל במדינות מערביות אחרות, "החוק מוציא מתחולתו את המחוקק ומערכת בתי המשפט... הרשות השופטת מקיימת ככלל, את דיוניה בפומבי והחלטותיה עומדות בפני ביקורת שיפוטית וציבורית. ועל כן אין צורך בהחלת החוק על רשות זו בכל הנוגע להליכים המתנהלים בפניה, להבדיל ממידע כללי" (ראו הצעת חוק חופש המידע, התשנ"ז-1997 (ה"ח 2630, 397, 398)). אולם בסופו של יום, המחוקק בחר בדרך אחרת. בחוק נקבע שהחוק חל על גופים שיש להם סמכות שפיטה, וזאת לאחר שהובהר שניתן לקיים הבחנה בין הצד המינהלי של מערכת השפיטה לבין "תוכנו של הליך משפטי" שעליו לא הוחל החוק (ראו זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע, 144-141 (2000)). כך נעשה, לאחר שהגיעו למסקנה שדווקא מתוך כיבוד המטרות שבחוק חופש המידע, אין מקום להעניק לרשות השופטת הגנות וחסינויות באשר למידע מינהלי הכרוך בעבודתה (ראו שם, בעמ' 143).
- משמעות האמור לעיל לענייננו, בכל הקשור לתכליתו של סעיף 2(5) לחוק, היא כפולה:ראשית, מגמת החוק לפי תכלית החקיקה הייתה להרחיב את תחולת החוק גם על גופים המקיימים סמכות שפיטה על פי דין. כנזכר לעיל, בוררות אינה גוף שכזה; אולם המגמה המרחיבה של החוק כעניין פרשני, בכל הקשור לתחולתו, משפיעה גם על התשובה לשאלה אם יש מקום להחריג הליכי בוררות ככאלה. היא משפיעה במובן זה שיש להכיר בתחולה רחבה של החוק וחובת מסירת המידע שבו ולא בטענת העותרת שבאה לצמצם אותה. שנית, המחוקק החריג אמנם את "תוכנו של הליך משפטי". אולם בעניין זה, חשוב להדגיש, שאין הפועל היוצא של החריג שבחוק כדי חיסיון מלא של תוכן ההליך המשפטי.
--- סוף עמוד 27 ---