השופט י' עמית). אולם נדמה מפסק הדין האמור, שגישה זו לא קנתה לה אחיזה במובן זה, שדעת הרוב הייתה שדי בכך שמדובר במידע שנמצא בידי הרשות ושיש אינטרס ציבורי בחשיפתו (פסקאות 12-11 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל; פסקה 22 לפסק דינה של כב' המשנה לנשיא מ' נאור; ראו גם עע"ם 1386/07 עירית חדרה נ' שנרום בע"מ (16.7.20122)). ומכל מקום, נדמה שהיות המדינה צד להליכי בוררות מהווה פעולה עצמאית של המדינה ככזו ואין מדובר במקרה זה במידע אגבי שהצטבר אצלה.
סיכום ביניים: חוק חופש המידע חל בנדון
- אם נסכם את קביעותינו עד לשלב זה, הרי שלפי לשונו של חוק חופש המידע ובאין הוראה אחרת בדין החרות, חל החוק על "מידע" שבידי הרשות הציבורית אפילו אם המידע מהווה חלק מהליכי בוררות שהרשות הציבורית היא צד לה. כמו כן, בוררות אינה "שפיטה על פי דין" ואין מקום להחריג מגדר "רשות ציבורית" הליכי בוררות ככאלו וכאילו מדובר במידע "לגבי תוכנו של הליך משפטי" (לפי סעיף 2(5) לחוק). משמעות קביעתנו זו היא, שיש לדחות את טענות העותרת בכל הקשור באי תחולת חוק חופש המידע על נסיבות המקרה דנן מדעיקרא, ולקבל את עמדת המשיב 1 והמשיבות 3-22 לפיהן חוק חופש המידע חל על הנדון. תחולת החוק משמיעה גם נקודת מוצא של מסירת המידע (סעיף 1 לחוק). ודוקו: ציינו כבר לעיל, שבאיזון בין חופש המידע לבין חשאיות הבוררות, יכולות להיות נקודות איזון שונות. אלא שהמחוקק בישראל לא בחר להחריג את הליכי הבוררות מתוך חופש המידע ואין לפרש מהטעמים שלעיל, את החוק הקיים כך שתהא החרגה שכזו. משזו מסקנתו עד כה, וחוק חופש המידע חל, יש לעבור ולבחון את הסייגים לגילוי המידע המבוקש – הרלבנטיים לנדון.
הסייגים שלפי החוק
- טענות העותרת מפעלי ים המלח לפני לאי מסירת המידע בנסיבות המקרה, כטענות נוספות על הטענות שנדונו ונדחו לעיל, התבססו על הסייגים שבסעיף 9 לחוק חופש המידע. נטען לפניי שאין לגלות את המידע שבידי הרשות הציבורית שלפי חוק חופש המידע, בנסיבות המקרה כשמקורו בהליכי בוררות, וזאת בשל הסייגים הבאים: ראשית, לפי סעיף 9(א)(3) שעניינו מידע שבגילויו יש פגיעה בפרטיות. שנית, לפי סעיף 9(א)(4) שעניינו מידע שאין לגלותו על פי דין. שני סייגים אלו הם חלק מסעיף 9(א) לחוק – כלומר מידע שהרשות הציבורית "לא תמסור" לפי החוק. שלישית, לפי סעיף 9(ב)(6) שעניינו מידע שהוא סוד מסחרי או מקצועי או מידע בעל ערך כלכלי. רביעית, לפי סעיף 9(ב)(7) שעניינו מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע. שני סייגים נטענים אחרונים אלו הם חלק מסעיף 9(ב) לחוק, שהורייתו היא שהרשות הציבורית "אינה חייבת" למסור מידע כאמור. נדון בטענות ובסייגים כסדרם.
--- סוף עמוד 29 ---