והדגיש כי לא ידע על קיומו של המשא ומתן אולם העיד כי קיים שיחה עם עורכת הדין תמר מונד בעניין (ראו: עמ' 133 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי).
- בית המשפט המחוזי לא הכריע איזו מבין שתי העדויות מהימנה יותר ואף ציין במפורש: "יש להדגיש, כי נקודת המוצא היא שעדותה של עו"ד מונד כמו גם עדות עו"ד גדעון קירש, היא עדות מהימנה, כאשר כל אחד מהם ביקש להביא בפני בית המשפט את מירב העובדות הידועות והזכורות לו" (ראו: פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 20 בפסקה 30). עם זאת, נקבע כי יש לקבל את עדותו של עורך הדין גדעון קירש ונקבע כי מהנסיבות עולה כי הוא לא ידע על ניהול המשא ומתן עם הבורר ומכל מקום רמת ידיעתו, אם אכן היתה לו ידיעה כזו, לא היתה כזו שהביאה אותו להעביר את המידע לבאי כוחם של המשיבים (ראו: פסק דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 22 בפסקה 31). כאמור, איני נדרש להכריע בשאלה האם עורך הדין גדעון קירש אכן ידע על אותו משא ומתן, אולם דבריה של עורכת הדין תמר מונד מעוררים תהיות אשר מצטרפות לתהיות שהועלו על ידי בדבר אי עריכת בדיקה על ידי המשיבים בדבר קשריו של הבורר עם חברת פז, כמפורט לעיל, בפסקאות 156-155.
טענת המשיבים לתחולתו של סעיף 14 לחוק החוזים
- זהו המקום להתייחס לטענת המשיבים לפיה במקרה דנן היה מקום להורות על ביטול הסכם הבוררות על פי דיני הטעות בהתאם לקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים. נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי ככל שניתן לעשות שימוש בדיני הטעות, הרי שבמקרה דנן אין מדובר בטעות בה מטפל סעיף 14(א) לחוק החוזים, שכן הטעות לה טוענים המשיבים – אי הידיעה בדבר קיומו של המשא ומתן בין הבורר לחברת פז – לא היתה ידועה למבקשת ולא היה עליה לדעת על כך. מכאן, שטענת המשיבים הינה במסגרת סעיף 14(ב) לחוק החוזים הקובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".
--- סוף עמוד 67 ---
- בניגוד לביטול חוזה על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים "המופעל באופן אוטונומי על-ידי הטועה, הרי הביטול האמור בסעיף 14(ב) מותנה בשיקול דעתו של בית המשפט" [ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 288 (2005) (להלן: שלו)]. במסגרת סעיף 14(ב) לחוק החוזים נדרש בית המשפט לשיקולי צדק, כאשר צדק משמעותו "צדק יחסי" בין הצדדים לחוזה, המאזן בין האינטרסים של הצדדים והכל על פי נסיבות העניין (ראו: שלו, שם, בעמ' 289). על הצד הטוען לטעות להראות כי העוול שייגרם לו אם יישאר כבול בחוזה, גדול מן העוול שייגרם לצד השני אם יבוטל החוזה (ראו: שם).
- הנה כי כן, על בית המשפט להפעיל שיקולי צדק כאשר מונחת לפניו בקשה לביטול חוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. המשיבים טוענים כי כאשר מוגשת בקשה לביטול חוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים אין מקום לייחס לצד הטועה ידיעה קונסטרוקטיבית במקום בו יכול היה לדעת על הטעות. לתמיכה בעמדתם זו מפנים המשיבים ומצטטים מספרם של פרופ' דניאל פרידמןופרופ' נילי וכהן:
"בדרך כלל אין מקום לכך שדיני הידיעה הקונסטרוקטיבית ישללו מן הצד הטועה את האפשרות להסתמך על טעותו, במסגרת סעיפים 14(א) ו-14(ב) לחוק החוזים. כבר עמדנו על כך שהתרשלות גרידא איננה מונעת מן הצד הטועה להסתמך על טעות או הטעיה. רק ידיעה ממש או "עצימת עינים", ביחס לנתון מסויים, ישללו טעות ביחס לאותו נתון. השימוש בדיני הידיעה הקונסטרוקטיבית בהקשר זה הוא היוצא מן הכלל ולא הכלל" [ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב' 862 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)].