במקום אחר מציינים פרידמן וכהן:
"כוח הביטול של בית המשפט לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים איננו מותנה בהעדר אשם מצידו של מבקש הביטול, ובית המשפט יכול, עקרונית, להעתר לבקשה למרות קיומה של רשלנות של מבקש הביטול, ובית המשפט יכול, עקרונית להעתר לבקשה למרות קיומה של רשלנות ואולי אף רשלנות חמורה מצד המבקש. עם זאת ניתן למצוא דוגמאות בפסיקה שבהן נזכר שיקול זה ונאמר שהצד הטועה לא נהג זהירות ראויה... אנו גורסים כי ניתן לייחס לגורם האשם משקל מסויים, אך לא משקל מפורז או מכריע, אלא במקרים קיצוניים המתקרבים ל'נטילת סיכון'" (ראו: פרידמן וכהן, לעיל, בעמ' 718).
--- סוף עמוד 68 ---
- המבקשת, לעומת זאת, טוענת כי צד שטעה עקב התרשלות שלו עצמו, אינו זכאי להסתמך על טעותו לצורך ביטול ההתקשרות (לתמיכה בעמדתה מצטטת המבקשת מדבריו של פרופ' מיגל דויטש [ראו: מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי כרך א' 411 (2005)] אולם דברים אלו נאמרו ביחס לטעות שבדין ולכן לא מצאתי מקום לפרטם).
- במקרה דנן איני נדרש להכריע בין הגישות השונות שהעלו הצדדים. ניתן לומר, ואיני מבקש לקבוע מסמרות בדבר, כי ככלל ידיעה קונסטרוקטיבית לא תשלול מצד להעלות טענת טעות, אולם בית המשפט במסגרת בחינתה של טענת הטעות על פי סעיף 14(ב) לחוק החוזים יכול להידרש לשאלת רשלנותו של הצד הטועה. בין כך ובין כך, הרי שגם פרידמן וכהן גורסים כי תהינה נסיבות בהן ל"עצימת עיניים" או לרשלנותו של הצד הטועה יינתן משקל בבחינת בקשה לביטול חוזה. נדמה כי זהו המקרה שלפניי.
בענייננו בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי אין מקום להורות על ביטול ההסכם בשל טעותם כביכול של המשיבים. כפי שכבר קבעתי, במקרה דנן לא קיים חשש ממשי למשוא פנים של הבורר ולדעתי לא ניתן לומר שאותו משא ומתן שניהל הבורר בעבר עם חברת פז השפיע על החלטתו. כמו כן, עלינו לזכור את המשאבים הרבים שהושקעו בהליך הבוררות ובפרט הסכומים ששולמו לבאי כוח הצדדים ולבורר על ידי הצדדים להליך. אין להתעלם גם ממשך הזמן שחלף ממועד חתימת ההסכם ועד להגשת הבקשה לפסילה ולעובדה שהבקשה הוגשה לאחר שניתנה החלטת הבורר, כלומר בשלב מתקדם ביותר של הבוררות. בעניין זה יש לחזור ולומר כי פרק זמן זה יכול היה "להיחסך" לו המשיבים היו עורכים בדיקה פשוטה בעניין קשריו האפשריים של הבורר עם חברת פז. מעבר לכך, עלינו לזכור כי בניגוד למשיבים, ברור לכל כי למבקשת לא היה כל מידע בנושא וגם לא היה צריך או יכול להיות לה מידע שכזה (בעניין זה יש לציין כי על פי סעיף 14(ב)לחוק החוזים, בית המשפט רשאי לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים לצד השני, ככל שיבטל את ההסכם). לבסוף, יש לזכור כי במקרה דנן הגעתי לכלל מסקנה כי על אף שלא קיים חשש למשוא פנים יש מקום לקבל את בקשתו של הבורר שלא להמשיך בניהול הבוררות, כך שהבוררות תימשך מהשלב בו היא הפסיקה בפני בורר אחר (לדיון ראו להלן: פסקאות 172-165). בנסיבות העניין לא מצאתי כי שיקולי הצדק מובילים למסקנה כי יש לבטל את ההסכם.