השופט א' רובינשטיין:
פתח דבר
א. מסכים אני לחוות דעתו הממצה של חברי השופט דנציגר, וחזקה על פסק דינו שיהוה בהמשך מורה דרך לבוררים ולצדדים בדיני הבוררות. אוסיף הערות אחדות משלי, ובהן באשר לגישת המשפט העברי בשאלות ערכיות שעלו בחוות דעת חברי.
על הגילוי הנאות
ב. אומר כבר בקדמת הדברים, כי שיבוץ הנושא במרקם החברתי והכלכלי הישראלי מזה ובמסגרת המשפטית מזה, תומך בגישתו הבסיסית של חברי, המטעים את הגילוי הנאות הרב צדדי, בין בורר לצדדים הממנים ובין הצדדים לבורר. שאלות הקשורות בחובת גילוי של בורר, העומדות במרכז המחלוקת ובמוקד חוות דעתו של חברי, חשובות במיוחד במדינה כמו ישראל, שבעידן הכפר הגלובלי היא הכפר המקומי האולטימטיבי, אם נרצה "מדינת שכונה", למצער בחוגים הפוליטיים, הכלכליים והמשפטיים. בחוגים הללו - "הכל" לשון גוזמה, אך רבים מאוד בהם מכירים אלה את אלה, ומה שמחסירים הם ב"ידיעה אישית" מנדבים להם אמצעי התקשורת דבר יום ביומו, כך שגם אם נותר משהו בגדר הנסתר, הנגלה רב ביותר. עסקינן במצבור אנשים לא גדול, שתדיר ישנו סיכוי למעורבות והיכרות בתוכו, בהיבט זה או אחר, במערכות עסקיות שמי מן הנוגעים בדבר עשוי ליטול בהן חלק. לכך משמעות בענייננו שלנו, ועיקרה – אתם הצדדים, ואתם, הבוררים, מוטב לכם שתגלו כל הטעון גילוי - ואף הגובל בטעון גילוי - מיוזמתכם, שאם לא כן תבוא, קרוב לוודאי, שעת גילוי מטעם מאן דהו, בעל כוונות טובות או כוונות פחות טובות. את שפיטת ערכה של הזיקה בת הגילוי הניחו לנוגעים בדבר, אם יעשו ואם יחדלו. אמנם אותה, "כפריות מקומית" או "שכונתיות" יתכן שוברה בצדה גם מנגד, קרי, יכולים פלונים לסבור, היתכן שדבר כזה או אחר שנעשה בגלוי לעיני לא מעטים אינו ידוע לנוגעים בדבר? אלא שבהנחה זו
--- סוף עמוד 76 ---
הייתי ממעט, וכמאמר החכם – whatever goes without saying goes better when you say it ("מה שמובן מאליו בלא אומר, עדיף בכל זאת שייאמר").
על בקשה להעברת הבורר מתפקידו – אימתי ובאילו אמות מידה
ג. על ראשון ראשון. חברי נדרש בפרטות לשאלה הניתן בנסיבות דנא להגיש בקשה להעברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. לשיטתו, אילו עסקנו בפסק ביניים ספק אם ניתן היה לפנות בבקשה להעברה מהתפקיד, כיוון שבהקשר הספציפי סיים הבורר את תפקידו; לא כן אם עסקינן בהחלטה אחרת. ואולם, בסופו של יום סבור הוא, כי בנסיבות של תיק בוררות שחולק לשלבים, הרציונל שמאחורי סעיף 11 שריר וקיים אף בנידון דידן, במה שהוכתר פסק דין חלקי. גם לדעתי במקרה דנא אין כל קושי מיוחד בהקשר זה, שכן הבורר טרם סיים מלאכתו בתיק כולו, ולפניו כברת דרך של המשך, ועל כן אין מניעה להגשת בקשה לפי סעיף 11. ועוד, כחברי סבור אף אני, כי ההיגיון והיעילות מחייבים שככל שישנן גם טענות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, יוגשו הללו בחדא מחתא. לעניין זה, סבורני כי אין אנו עוסקים במאטריה הרגילה של דיכוטומיה בין החלטה לבין פסק דין חלקי בסדר הדין האזרחי, דיכוטומיה שגם היא אינה פשוטה. פסק דין חלקי מקובל ככזה שהביא לידי גמר חלק מתוחם כסכסוך בין הצדדים, אך הדיכוטומיה אינה מובנת מאליה; ראו למשל גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 10, תשס"ט-2009) 359-3588; קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, תשס"ז-2007), 1235-1234. כשלעצמי, סבורני כי לא היתה מניעה לבורר לכנות את פסק דינו "פסק דין חלקי – שלב א'", אך כך או אחרת, אין הדבר מעלה או מוריד. חברי השופט דנציגר כינה אותה (פסקה 15) "החלטה מהותית", ודי בכך יחד עם ההמשכיות המצופה בתיק, כדי לאפשר בקשה לפי סעיף 11.