י. לשלמות התמונה נזכיר, כי החוקר ד"ר יובל סיני בספרו השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי (תש"ע-2010) עוסק, בין השאר, (עמ' 151-147) ב"בית דין של בוררים" שהזכרנו, הוא מייחס מוסד זה, שככל הנראה רווח ביותר בארץ בימי חז"ל - להשפעת המשפט הרומי (עמ' 148). לדעת המחבר, אין מטרת הרכב שלושה (שנהג בבוררויות אלה לעומת דן יחיד במשפט הרומי) עשיית פשרה ושלום, אלא הוצאת הדין לאמיתו (עמ' 149), וכן "רידוף הזכות" של שני הצדדים (עמ' 150). קרי, "שרדיפת הזכות של שני הצדדים תביא לבירור האמת. כל שופט ירדוף אחר זכותו של זה שבחר בו כשופט וישמש מעין עורך דין המעלה טענות זכות לטובת לקוחו; ונמצא שלא יישאר שום צד זכות נעלם מעיני שני בעלי הדינים", והשופט השלישי הוא אובייקטיבי ומכריע לעשיית דין אמת (עמ' 151-1500).
י"א. ד"ר ורהפטיג אומר בסיכום דבריו (עמ' 35) - ונזכור כי נכתבו בטרם חוק הבוררות -"במשפט הנהוג במדינת ישראל, הבוררים הם סוכני בעלי הדין, אלא שבכל זאת הבורר חייב להתנהג כדרך ששופט מתנהג" (ההדגשה הוספה - א"ר); כשלעצמי, איני סבור שאת הניסוח "סוכני בעלי הדין" יש לקרוא כפשוטו.
י"ב. ואולם, תהא אשר תהא התפיסה שנהגה בטרם חוק הבוררות, אין דבר זה זהה לבוררות זבל"א הנוהגת בימינו, שבה גם בורר שנבחר על ידי צד אינו "סוכנו" או "בא כוחו" של הצד, וכפי שכותבת פרופ' אוטולנגי (עמ' 367) לגבי בוררי זבל"א, כי "לאחר שמונו לתפקידם, מכהנים הם כבוררים לכל דבר ולא כמייצגי הצד שבחר בהם" (עמ' 367), ולכך חשיבות רבה. אזכיר בהיקש את דברי הרב בצמ"ח עוזיאל, הראשון לציון בשעתו, בפתח ספרו השופט והמשפט (תשס"ו), עמ' 11 כי "המשפט והשופט הם שני נושאים אחוזים וקשורים איש ברעהו בקשר בלתי נפרד ובלתי נפסק", וכך לדידי בעיקרון גם באשר לבוררים ובוררות.
עוד על הגילוי
--- סוף עמוד 81 ---
י"ג. שותף מלא אני לגישתו של חברי (פסקאות 124-122) באשר לחובת הגילוי המלאה המוטלת על הבורר, ואטעים כי המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. חברי – כמו גם פרופ' אוטולנגי בעמ' 449 ואילך – מדגיש סוגי קשרים משפטיים-עסקיים בעולם עריכת הדין והעסקים, חברות וכדומה. אוסיף, כי במציאות הישראלית שתיארתי בפסקה ב' מעלה, יש צורך להקפיד גם על גילוי קשרים בעלי אופי חברתי למינהו בעולמם של "מתחככים". ישנם מגזרים בישראל שההיכרויות בהם מרובות, וחורגות בעליל מן התחום העסקי גרידא. כך במערכת הפוליטית לדרגותיה, כך בעולם הצבאי והמשטרתי ושל קהיליית הביטחון, כך במגזרים הדתי, החרדי והערבי בהקשרים שונים ולא אמרנו הכל; ולטעמי ראוי לנקוט במקום של ספק גישת בית שמאי. מסכים אני עם חברי (פסקה 125), כי לא תמיד יופעל הפתרון של העברה מתפקיד במקרה של הפרת חובת גילוי, אך לדידי (ראו גם פסקה 128 לדברי חברי ועניין צרפתי), בורר שלא עמד כראוי בחובת הגילוי עלול להימצא בסיכון העברה, וכמובן תלויים הדברים בטיב ההפרה ובעוצמתה. עם זאת, אין עסקינן ב"שופטני" (שוטים בלשון חז"ל בבלי בבא קמא פ"ה, א') ועל כן יש לבחון היטב את הנסיבות. לעניין זה מבקש אני להטעים, כי סבורני שמקרה שבו יתאפשר להעביר בורר לפי סעיף 11 לאחר שנתן החלטה מהותית ומרכזית בתיק בו מדובר, גם אם הוא אפשרי פורמלית, צריך להיות נדיר שבנדירים. בוררות היא אמנם בשלבה הראשוני "תכנית כבקשתך", קרי הצדדים צריך שיסכימו על הבוררות ועל הבורר או הבוררים; אך מי פתי ויאמין נוכח יצר לב האדם, כי בשלב שלאחר ההחלטה המהותית לא נוגעה כלל פניה להעברת בורר - ברצון לקעקע את הבוררות מכל וכל; כך, אלא אם כן הנסיבות הן מובהקות ואין מובהקות מהן. כאן מקומו של תום הלב, יסוד מוסד בדין האזרחי הישראלי (ראו סעיפים 12, 39 ו-61(א) לחוק החוזים (חלק כללי)). בכך מתחבר אני לדברי חברי באשר לזהירות המופלגת שעל בית המשפט לנקוט כדי שלא לפגוע בבוררות ובמוסד הבוררות (ודברי סגנית הנשיא שטרנברג אליעז בפרשת רוטשטיין שציטט חברי).