זהו גם הטעם שאם רואה דיין כי בעל דין חושדו בהטיית הדין, עליו לנמק את פסיקתו אף אם לא ביקש זאת, שוב על סמך הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" (ראו שולחן ערוך חושן משפטי"ד, ד'). כותב חתם סופר (ר' משה סופר, מגדולי האחרונים, גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-הי"ט, שו"ת חתם סופר נ"ט):
"כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל, ושתי חובות אלה נקיות מה' יתברך והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבים צמודים על גבנו, ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות, ועונשו יותר קשה מאוד מאוד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים חס ושלום".
וראו גם עלון לבני הישיבות מסביב לשולחן גליון 435 (הרב ש' רוזנשטיין, עורך ראשי), בנושא "והייתם נקיים", והמאמרים שם.
ח. ולעניין בורר: חברי מנה (פסקאות 119-113) את השיקולים לכאן ולכאן, באשר לצדדים לקולה ולחומרה בבורר לעומת שופט בגדר פסילה, שלגביו המבחן הוא "קרבה ממשית" לצד להליך לבא כוחו או לעד מרכזי, למניעת חשש ממשי למשוא פנים (סעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1987 וכלל 15 לכללי האתיקה לשופטים תשס"ז-20077, והגיע אל נכון למסקנת זהות העילות לפסילה. דעתי כדעתו, כי המבחן היסודי הוא החשש הממשי למשוא פנים, למעט מקרים קיצוניים של מראית פני הצדק – המקרבים אותנו למשפט העברי כאמור.
ט. ואכן, לטעמי גם באשר לבורר תואמת הגישה המשוה את הבורר לשופט את גישת המשפט העברי: ד"ר זרח ורהפטיג במאמרו "דיני בוררות במשפט העברי כמקור לחוק בוררות חדש במדינת ישראל" (בתוך ספרו מחקרים במשפט העברי, תשמ"ה-1985, 23, מאמר שהופיע במקור בקובץ מזכרת לזכר הרב י"א הרצוג (תשכ"ב)), מתאר את מקורה של הבוררות בישראל בתקופת התנאים המאוחרת. לאחר גזירות אדריינוס, מדכא מרד בר כוכבא, ומשניטלו דיני ממונות מישראל, הוקמו בתי דין של בוררים בהסכמת הצדדים, קרי כונן מוסד חדש במשפט העברי (עמ' 25), להבדיל מבתי הדין ה"רגילים" שהיו בכפיה; בית הדין של בוררים הוכר על ידי השלטון הרומי. הבוררות הבסיסית היא של "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהם בוררים להם עוד אחד" (משנה סנהדרין כ"ג, א', ראו במאמר עמ' 30). ואולם, אין הבוררים, נתפסים כנציגי הצדדים אלא "כל תורת הדיינים עליהם ואינם יכולים לקבל קרוב או פסול בלתי רצון
--- סוף עמוד 80 ---
חברו" כדברי בעל שאלות ותשובות פנים מאירות (ב' קנ"ט), (ר' מאיר איזנשטט- מהר"ם א"ש, אוסטריה, המאה הי"ח), ואין הם יכולים "לחפות" על צד אחד. עם זאת, בבוררות מעין זו אין לפסול בורר בנימוק שהוא אוהבו של הצד שכנגד, ויכול גם הוא לברור לו אוהב מצדו (שו"ת מהרי"ק, (ר' יוסף קולון צרפת ואיטליה המאה הט"ו) ט"ז, ב'). אמנם יכול צד לפסול את בוררו של האחר אם הוכיח שהבורר פסול לדין או אף אם יודע הוא עדות לצד הפוסל (שם, 34; בבלי סנהדרין כ"ג, ע"א).