ודוק, בניגוד לטענת החברה כי התובע ערב כלפי ספקים או בנקים לחובותיה של רובל, מחקירתו של מר גמליאל עלה כי במועדים הרלוונטיים לתצהיר חשבונותיה של רובל היו סגורים או לא פעילים וכי אין לה חובות כיום.
- רביעית, לא הוכח כי יעקב לא ידע בזמן אמת כי הכספים מוענקים לרובל ולא לתובע. מר גור העיד בחקירתו הנגדית כי יעקב חתם על העברת הכספים מהחברה לרובל או לכל הפחות היה "מודע" לעניין. בהמשך חקירתו הודה כי הוא אינו יודע באופן קונקרטי כי הוא היה שותף וכי הוא "יכול להניח שכן" (פרוטוקול 19.7.15, עמ' 22 ש' 24-31; עמ' 31 ש' 27 ואילך).
- חמישית, לא מצאנו במכתב אותו שלח התובע לנאמן לעיל, כדי לתמוך בגרסת הנתבעים דווקא, שכן אנו סבורים כי הוא ניתן לפרשנות באופנים שונים, אשר יש בהם כדי לתמוך בגרסת כל אחד מהצדדים. ובמה דברים אמורים?
- התובע במכתב זה פירט את הסיכום עם אביו בחודש 3/2009 ובלשונו: "בעקבות הרצון להתמקד בי.ר, בתחילת 2009 נעשה סיכום עם אבא על מימון ליידיס. הסיכום שהושג במרץ 2009 היה שניתן למשוך, ללא קשר לשכר שאני מקבל, עד לסכום של 100,000 ₪. הסיבה לסיכום זה הייתה ההבנה של אבא שהשכר מיועד למחיה והצורך החודשי דאז עמד על כ 90,000 ₪ לחודש והוא הציע מגבלה בסכום עגול שייתן מרווח פעולה.
- החברה ביקשה ללמוד מכך, כי הואיל והתובע השתמש בביטוי "מיועד למחיה" הרי שהמדובר בכסף שנועד לשימוש התובע. אלא, שמקריאה מדוקדקת של הפסקה בשלמותה עולה, כי ניתן לטעון שהתובע מדבר על שני דברים שונים – האחד, על השכר שאותו הוא מקבל, אשר הוא מיועד למחיה, השני, הצורך החודשי למימון רובל, אשר עמד על 90,000 ₪ ולפיכך הוסכם על משיכת עד 100,000 ₪ (ללא קשר לשכר) באופן שיותר 10,000 ₪ כ"מרווח פעולה".
- נכון הדבר שבפועל, חיבור של השכר החודשי אותו קיבל התובע מהחברה, בסך 45,000 ₪ עם גובה ההלוואה החודשית בסך 55,000 ₪, מובילה לתוצאה עגולה בסך 100,000 ₪, אשר יש בה לכאורה לתמוך בגרסת החברה. אלא, שמקריאת המשך המכתב עולה בבירור כי התובע מתייחס למימון פעילותה של רובל על מנת שהוא לא יהיה טרוד בענייניה ויתמקד בפעילות החברה ומכאן שקבלת גרסתה של החברה לפיה התובע מתייחס רק לשכר למחייתו, אינה חפה מקשיים. מבלי לגרוע מכך, הרי שגם לו נקבל את טענת החברה לפיה יש במכתב זה כדי לתמוך בטענתה, הרי שעל רקע מכלול הטענות שפורטו, לא מצאנו שיש בכך כדי להטות את הכף למסקנה כי התובע קיבל הלוואה זו באופן אישי.
- כללו של דבר – החברה לא הרימה את הנטל להוכיח כי ההלוואה הוענקה לתובע באופן אישי. משכך, נדחית תביעתה לחיובו של התובע בהשבת סכום ההלוואה.
ביחס לטענתה להרמת מסך ההתאגדות (ראו סעיף 65 לסיכומים), בשל העובדה כי לרובל לא הייתה יכולת להשיב את כספי ההלוואה, הרי שאין בידינו לקבלה. כפי שצוין לעיל, שוכנענו כי ההחלטות העסקיות שהתקבלו הושפעו מזהות מקבלי ההחלטות ומהקשר המשפחתי שביניהם, ומכאן, כי לא ניתן לבחון את ההחלטה בעיניים עסקיות גרידא. משלא הוכח כי התובע עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של רובל, דין הטענה לחיובו האישי להידחות.
- משזו הכרעתנו לא מצאנו להידרש לטענות בדבר סמכותו העניינית של בית הדין שהעלו הצדדים.