- התובענה שלפניי מבוססת בין השאר על החוזה, שבו הודה הנתבע בחובו על-פי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעות – ובלבד שהחוב יעבור התאמות בבדיקתם של רואי-החשבון – וכן הסכים שישולם בצירוף הפרשי הצמדה למדד. במוקד המחלוקת הדוח הסופי שהכינה פירמת רואי-החשבון אשר מונתה לבדוק את טענות הנתבעים, EY ישראל (Ernst & Young – קוסט פורר גבאי את קסירר) (נספח ו לתצהיר דרעי). בדוח, שנמסר ביום 07.08.12, נבחנה ההתחשבנות בין הצדדים מיום 01.01.06 ועד ליום 31.12.11 ונקבע (פרק ג) כי סכום קרן החוב לאחר ביצוע התאמות הוא 6,387,000 ₪, נכון לסוף שנת 2011. התובעות טוענות כי הדוח הוא סופי ובלתי ניתן לערעור, ומזכירות שבחוזה הוסכם כי תוצאותיו ,,[...]יהיו מקובלות על שני הצדדים כהחלטת פוסק מוסמך וחובו של הזכיין יעודכן בהתאם לה''. לגופו של עניין הן דוחות את טענתם המרכזית של הנתבעים בדבר התחייבות לרווח הגולמי בשיעור מסוים. לשיטתן הן לא התחייבו לרווח גולמי בשיעור מסוים. התובעות מדגישות כי כרטסת הנהלת החשבונות שניהלו היא ראיה לכאורה לסכום החוב והנתבעים, לעומת זאת, לא הציגו כל כרטסת מטעמם.
הנתבעים טוענים בין השאר את הטענות האלה: על בית המשפט להתערב בממצאי הבדיקה של משרד קוסט-פורר, באשר נפלו בה פגמים מהותיים. להשקפתם הבודקים ממשרד קוסט-פורר נמנעו מבחינת טענותיהם המהותיות בדבר הרווח הגולמי. שיעור הרווח הגולמי שהפיקו מניהול שתי החנויות נמוך מזה שהיו אמורים להפיק לפי חוזי הזכיינות. בעניין הרווח הגולמי הנתבעים מסתמכים על חוות דעת מיום 09.01.11 של רואה-החשבון משה דייטש מטעמם (מוצג 7 למוצגיהם), על בדיקתה של רואת-החשבון אתי גביש (אבידן) מיום 26.06.12 (מוצג 10) ועל חוות דעתו של רואה-החשבון רונן אלגריסי מיום 07.04.13 (מוצג 60). אליבא דנתבעים עורכי הדוח סטו מכוונתם הברורה של הצדדים לחוזה, החוב הנטען לא נבדק באספקלריה של כל החוזים שנחתמו ביניהם, וכרטסת הנהלת החשבונות נבדקה בדיקה מדגמית בלבד. לדבריהם הבדיקה נערכה אגב חריגה מסמכות, שכן הצדדים הסכימו כי העורכים אותה לא יקבעו ממצאים הנסמכים על מהימנות.
הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד רנואר, שבה נטען כי נגרמו להם נזקים בסך כ-13,800,000 ₪ בגין ביטול חוזי הזכיינות או הפרתם שלא כדין מצד הנתבעות שכנגד. לחלופין הם טענו לנזק בסך של 3,750,000 ₪ בשל השקעתם בחנויות לאורך השנים שעליה לא זוכו. התובעים שכנגד מפנים לחוזה, שבו נקבע לטענתם כי גם במקרה של הפרתו מצד הזכיין תזכה אותו רנואר בסכום של כ-3.75 מיליון ש"ח בגין שתי החנויות כשיפנה אותן. נזקים נוספים נגרמו להם לגישתם עקב מינויו של כונס הנכסים הזמני, מינוי שביטל בית המשפט בסופו של דבר. הנזקים נגרמו, על-פי הגרסה, בעיקר על שום שהרווחים בתקופת הניהול על-ידי הכונס הזמני לא הועברו לתובעים שכנגד, מה שמנע מהם את היכולת להתפרנס מהחנויות. כפועל יוצא צבר התובע שכנגד חובות לצדדים שלישיים, לטענתו. עוד טוענים התובעים שכנגד כי רנואר נותרה חייבת להם כספים, וזאת בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם רו"ח אלגריסי, וכי התרשלה בניהול כרטסת הנהלת החשבונות ולא העניקה להם זיכויים. לבסוף הם תובעים נזקים שנגרמו להם מאי-הספקת טובין לחנויות וכן מפגיעה במוניטין. הנזקים שנגרמו לתובעים שכנגד, כך לטענתם, מסתכמים בסך כולל של 23,757,059 ₪, אך סכום התביעה שכנגד הועמד תחילה לצורכי אגרה על סך של 225,000 ₪ בלבד. ביום 26.03.15 קיבלתי את בקשת התובעים שכנגד להגדלת סכום התביעה שכנגד לסך של עשרה מיליון ש"ח. השופטת שלומית יעקובוביץ', בהחלטתה כרשמת מיום 19.07.15, פטרה אותם מתשלום אגרת המשפט בתביעה שכנגד עד לסך של 2,500,000 ₪. ביום 13.08.15 הודיעו התובעים שכנגד כי לצורכי אגרה בלבד הם מבקשים להעמיד את התביעה שכנגד על סך 2.5 מיליון ש"ח, ושומרים על זכותם לתקן את סכום התביעה שכנגד ולשלם את יתרת האגרה. זכות זו הם לא מימשו.