אכן היה בכך כדי לחזק את טענת הנתבעת, כי פתקי הנוכחות שיקפו, בסך הכל, את השעות שנרשמו על ידי מנהל המשרת בבואו ובצאתו.
אך אף לאחר שאמרנו כל זאת, ספק אם היה בכך כדי להועיל לנתבעת, שכן, על פי הגיונם של דברים, שעת היציאה של העובד שנרשמה בפתק הנוכחות היא אחת מן השניים: שעת יציאה המדויקת של העובד או שעת היציאה של מנהל המשמרת.
מאחר ובקרב עמנו אנו חיים, סבורים אנו כי אין כל הגיון בטענה, כי במקרה בו עובד סיים את עבודתו לפני צאתו של מנהל המשמרת לביתו שעת היציאה של העובד לא נרשמה כדבעי, ומנהל המשמרת רשם את שעת צאתו שלו לביתו, המאוחרת לשעת היציאה של אותו עובד. על כן, כל תיקון שיתכן ונעשה ביום המחרת יכול היה להגדיל את הקף שעות העבודה של העובד (אם יצא לאחר עזיבת מנהל המשמרת) ולא להפחיתה.
כך, למשל, אם העובד סיים עבודתו ב 21:50 בעוד מנהל המשמרת נותר לעבוד עד 23:00, אנו מניחים כי בפתק הנוכחות היתה מצוינת השעה 21:50. בעוד אילו היה הדברים הפוכים, כלומר: מנהל המשמרת יצא ב21:50 והעובד ב 23:00 ובפתק הנוכחות צוין 21:50 משזו היתה שעתו של מנהל המשמרת לצאת, התיקון שיכול ויבוצע ביום המחרת מטיבו וטבעו יגדיל את הקף שעות העבודה של העובד.
לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את טענת הנתבעת כי פתקי הנוכחות אינם משקפים את שעות עבודתו של התובע. בהעדר כל ראיה לסתור ומשהנטל להוכיח את הקף שעות העבודה של התובע מוטל לפיתחה של הנתבעת, אנו מקבלים את תביעת התובע לתשלום גמול שעות נוספות ומשלא הוצג כל תחשיב נגדי על ידי הנתבעת אנו מחייבים אותה לשלם לתובע את מלוא הסכום הנתבע על ידו ברכיב זה בסך של 10,468 ש"ח.
דמי חגים
התובע הציג בכתב התביעה טבלה בה פורטו שישה ימי חג (בכתב התביעה צוין, אמנם, כי חלו 7 ימי חג אך נדמה כי מדובר בטעות סופר) שחלו בתקופת עבודתו אצל
--- סוף עמוד 15 ---
הנתבעת בגינם לא שולמו לו, כך לטענתו, דמי חגים (ר' סעיפים 25-21 לכתב התביעה). הנתבעת הכחישה טענה זו בצורה כללית וסתמית (ר' סעיף 7 לכתב ההגנה).
מר אריאס טען בעדותו, כי המסעדה היתה כשרה ועל כן לא פעלה בחגי ישראל. בנסיבות אלה חזקה על הנתבעת כי היה עליה לשלם לתובע דמי חג בגין כל תקופת העסקתו. עיון בתלושי השכר מעלה כי לא שולמו לתובע דמי חג.
בסיכומיה הצביעה הנתבעת על כך, שיום העצמאות, בגינו דרש התובע דמי חג, חל 5 ימים לאחר המועד בו הפסיק עבודתו אצל הנתבע, אף לגרסתו (ר' סעיף 19 לסיכומיה) וכי החג הראשון של פסח ואף החג השני חלו בשבת (4.4.2015 ו – 10.4.2015).
צודקת הנתבעת, כי החג הראשון של פסח (4.4.2015) חל בשבת בעוד החג השני חל ביום שישי שהוא יום עבודה "רגיל". לאור כל האמור לעיל ברי, התובע זכאי לתשלום בגין ארבעה ימי חג בלבד.
משכך, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע 800 ש"ח בגין 4 ימי חג (200x 6).
גובה השכר ואמיתותם של תלושי השכר