ובהמשך (עמ' 85):
"בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שבה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. התובע, שוב, אינו יכול לטעון, כי זכאי הוא להסתמך על הביצוע של הצד שכנגד, שכן לנתבע זכות לומר זאת באותה מידה. כך גם אין התובע יכול להיבנות מטענות שעניינן הפן המוסרי של קיום הבטחות... המוצא הנאות בנסיבות כגון אלה הוא חלוקת האחריות בין הצדדים."
אציין גם את דברי השופט י.טירקל ברע"א 9488/02 חן שחר נ' עטיה גד (לא פורסם, 23.3.2005), (סעיף 14 לפסק דינו):
"במצבים הראויים לכך, מביאה חלוקת האחריות לתוצאה צודקת ומוסרית יותר מהכרעה המטילה את מלוא האחריות על צד אחד, ופוטרת את הצד האחר מכל וכל. יש לזכור כי בחינת התנהגותם של בעלי הדין במערכת היחסים הספציפית, מגלה לא פעם כי זהויות ה'מפר' וה'נפגע' אינן חד משמעיות, וכי יישום הולם של עקרון תום הלב הוא מוצדק במקרים שבהם תרמה התנהגותו של הניזוק לאי קיום החוזה על ידי המזיק."
אזכיר גם מושכלות יסוד הרלוונטיות לענייננו ביחס לפרשנות הסכם שנחתם, בסופו של יום, בין הצדדים בתיק דנן.
--- סוף עמוד 48 ---
בפסיקה ענפה, בית המשפט העליון גיבש כללים ברורים ונאותים באשר לגישה הראויה לפיה על השופט לפרש חוזה או על פיה, תתפרש הוראה שבדין. בין היתר, יש להתחקות אחר התכלית אותה ביקשו להשיג מנסחי המסמך והכוונה אותה רצו לגבש, שעה שהמסמך נוסח והועלה על הכתב; המלים שהשתמשו בהם מנסחי המסמך, עם כל חשיבותן, אינן מכריעות, שכן יש לקרוא את המסמך בשלמות ולפרשו עפ"י רוחו, וכאמור עפ"י תכליתו; את המסמך יש לפרש, ככל שהוא ברור, מתוכו, אולם אם עולה אי בהירות או דו-משמעות מקריאת הכתוב, כי אז אפשר וגם צריך, על מנת לרדת לסוף כוונתם של מנסחי המסמך, להיעזר בפרשנות ככלי עזר שלבר המסמך.
"לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים (ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 12 לפסק דינו של השופט י' עמית (20099)).
וראו גם דברי השופט א' ריבלין ב-דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 13-12 (2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי הירקות):