ביחס לתקופת העסקתם של העוזרים המשפטיים, לאחר בחינת השיקולים בעד ונגד הגבלת תקופת העבודה, הוועדה לא המליצה על הפיכת העסקתם לבלתי-מוגבלת בזמן אלא סברה כי "יש למצוא נקודת איזון אחרת בין האינטרסים השונים". לצורך כך המליצה הוועדה כי תקופת ההעסקה הראשונית תישאר כפי שהיא היינו למשך ארבע שנים, אך "בשים לב לטיעונים השונים, ממליצה הוועדה להרחיב את היקף המקרים בהם תתאפשר הארכת הסכם ההעסקה לתקופה נוספת של שנתיים", ובנוסף לכך "במקרים חריגים ומיוחדים(שדוגמאות להן פורטו בדו"ח הוועדה) לשקול הארכת ההעסקה בשנתיים נוספות (ובסך הכל אפשרות ל - 8 שנות העסקה לכל היותר)".
- במהלך שנת 2009 התארגנו העוזרים המשפטיים במסגרת ההסתדרות, ופנו באמצעותה למדינה בבקשה לקיים משא-ומתן לצורך חתימה על הסכם קיבוצי שיסדיר את תנאי העסקתם. מאז ומשך מספר שנים התנהל משא-ומתן כזה או אחר בין נציגי המדינה לבין נציגי העוזרים המשפטיים, תוך עליות ומורדות והצעות מסוגים שונים, אך לשווא. במסגרת המאבק הארגוני אף נכלל עניינם של העוזרים המשפטיים בסכסוך ה"מגה-שביתה" מחודש אוקטובר 2011, במסגרתו הודיעה ההסתדרות על השבתת המשק כולו בשל - בין היתר - העסקת עובדים בחוזים אישיים, תוך התייחסות קונקרטית אף לדרך העסקתם של העוזרים המשפטיים (סק"כ (ארצי) 8375-11-11 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים - הסתדרות העובדים הכללית החדשה [פורסם בנבו] (2.2.12)).
- משלא צלח המשא ומתן לאחר תקופה ממושכת, הוגשה ביום 3.11.13 בקשת-הצד בסכסוך קיבוצי מושא הערעור שלפנינו, במסגרתה עתרה ההסתדרות לחייב את המדינה לקיים עמה"משא ומתן בתום לב, רציף וענייני, בנוגע להסדרת אופן העסקת העוזרים המשפטיים". בסיועו של בית הדין האזורי ניהלו הצדדים משא-ומתן נוסף לאחר הגשת בקשת-הצד וכן הליך גישור בפני שופט בית המשפט העליון בדימוס פרופ' יצחק זמיר, אך ללא הצלחה. לאור זאת, וכאשר הסתבר כי אבן הנגף המרכזית המונעת הגעה להסכם היא סוגיית קציבת תקופת העבודה,
--- סוף עמוד 27 ---
הוגשה ביום 30.9.14 בקשת-צד בסכסוך קיבוצי מתוקנת, במסגרתה טענה ההסתדרות כי אין הצדקה בדין לקציבת תקופת העסקה מירבית לתפקיד העוזר המשפטי; אין הצדקה בדין להעסקת עוזרים משפטיים ב"חוזה מיוחד"; נציב שירות המדינה חרג מסמכותו באישור "חוזה מיוחד" קצוב בזמן; סיום העסקתו של עוזר משפטי רק בשל חלוף הזמן משמעו פיטורים שרירותיים ללא עילה; העסקה בחוזה מיוחד קצוב בזמן מהווה פגיעה אנושה בזכות להתארגנות, בזכות לעבודה ובזכויות היסוד לחופש עיסוק ולכבוד; והמדינה מנהלת משא ומתן בחוסר תום לב משווע ותוך עמידה עיקשת על תנאי הסף של קציבת תקופת העבודה, ללא טעם אמיתי והגם שבשלבים מוקדמים יותר של המו"מ הסכימה לוותר עליו.