העובדה שניתן לעבוד כעוזר משפטי אך ורק בשירות המדינה, כאשר עד לשנת 2005 תפקיד העוזר המשפטי לא היה מוגבל בזמן והדבר מלמד כי קציבת תקופת ההעסקה אינה הכרחית.
ההסתדרות מדגישה כי "אין עוד מקום עבודה פרטי ובוודאי לא ציבורי, שבניגוד לכל רציונל ידוע במשפט העבודה וביחסי עבודה, קוצב לעובדים, שאינם בכירים, תקופת העסקה באופן שלא ניתן לחדשה, אף אם העובד והמעסיק מעוניינים בהמשך העבודה". משמעותה המעשית של "קציבת הכהונה" היא פיטורים שרירותיים ללא עילה, תוך שימוע חסר משמעות, תוך אדישות מוחלטת לזכויותיהם של העוזרים המשפטיים, וכאשר במקום העוזרים המשפטים שיפוטרו ייקלטו עוזרים משפטיים אחרים, שיבצעו את אותה עבודה בדיוק.
- ההסתדרות סבורה כי הטעמים אותם מפרטת המדינה כמצדיקים את קציבת תקופה העבודה אינם סבירים,אינם ענייניים, אינם אותנטיים (ואולי אף זרים) וחורגים מתכלית החקיקה; לא בכדי, לא הוגש כל מסמך מזמן אמת המפרט את השיקולים שהובילו להחלטה ואת התשתית העובדתית שעמדה בבסיסה. ההסתדרות טוענת בקשר לכך, בין היתר, כי אין מדובר במשרת אמון מיוחדת ועובדים רבים אחרים בשירות המדינה נחשפים למידע חסוי ורגיש; אין שוני מהותי בהליך הבחירה, שכן גם במכרזים רגילים - אחד החברים בוועדת הבוחנים הוא הממונה הישיר של העובד שימונה למשרה המוכרזת; העובדה שהמדינה אינה יוצרת מסלולי קידום לעוזרים המשפטיים אינה יכולה להוות נימוק לקציבת כהונתם; קיימות משרות רבות בשירות המדינה שטמון בהן פוטנציאל לשחיקה, והמדינה לא ערכה כל בדיקה אמפירית המאששת את טענתה; החשש משיפוט סמוי מטיל דופי בציבור השופטים, ללא סיבה או אסמכתא, תוך גרימת קושי מיותר לשופט שייאלץ לוותר על עוזר משפטי מנוסה לצורך הדרכת עוזר משפטי חדש; והחשש מ"ירידת השופט לזירה" אף הוא מיותר שהרי שופטים מחליטים החלטות הרות גורל מדי יום, וגם אם נגרמת אי נעימות מפיטורי עוזר משפטי - אין בה כדי להצדיק עקיפה של הצורך בהליך פיטורים ענייני ופרטני.
"טובת המערכת" אינה מצדיקה לפיכך את הפגיעה בעוזרים המשפטיים (ועמה פגיעה במערכת כולה אשר תינזק כתוצאה מסיום עבודתם), ואינה מתירה פיטורים גורפים ושרירותיים, רק בשל חלוף הזמן והגם שאין כל עילה מוצדקת
--- סוף עמוד 36 ---
לסיום העבודה. בהקשר זה אין טעם להחזיר את הנושא לבחינה מחודשת ברשות המנהלית, שכן ההחלטה שהתקבלה אינה חוקית ולא רק בלתי סבירה. ממילא, מאז שההחלטה התקבלה התארגנו העוזרים המשפטיים, כך שלכל היותר ניתן לחייב את הצדדים לנהל על כך משא ומתן.
- במהלך הדיון בפני המותב ונוכח שאלות בית הדין הועלתה על ידי ההסתדרות טענה נוספת, ולפיהתקנה 2(8)לתקנות המינויים אינה מאפשרת לנציב שירות המדינה לקצוב מראש תקופת העסקה מירבית, ולכן עליו להפעיל שיקול דעת עצמאי ונפרד ביחס לכל חוזה עבודה שנחתם מכוח תקנה 1(3) לתקנות המינויים והגיע לסיומו, ולבחון בתום התקופה - ולא מראש - אם יש להאריך את תקופת העבודה בהתאם לסמכות המוקנית לו בתקנה 2(8). ההסתדרות מדגישה בקשר לכך כי העסקה מכוח תקנה 1(3) לתקנות המינויים היא העסקה חיונית וצמיתה, וממילא אין סבירות לאור תכלית הסעיף לאפשר קציבה מראש של התקופה המירבית. הסמכה שכזו לנציב שירות המדינה מנוגדת לרציונל הגמישות העומד בבסיס תקנות המינויים, ומחויבת הייתה להיעשות בחקיקה מפורשת.
בהתייחסות נוספת שהוגשה מטעם ההסתדרות לאחר הדיון הדגישה כי עיון בתקנה 2 לתקנות המינויים על מכלול הוראותיה מלמד שמתקין התקנות היה ער לאפשרות לקצוב תקופה מקסימאלית להעסקה חד פעמית, או לאפשר תקופת הארכה אחת בלבד (וכדוגמא - בעת העסקה מכוח תקנה 1(4) או תקנה 1(15) לתקנות המינויים), אך לא בחר באפשרות זו במסגרתתקנה 2(8) המתייחסת להעסקה מכוח תקנה 1(3). הדבר מלמד כי כאשר מתקין התקנות רצה לאפשר קציבה מראש של תקופת העסקה - הוא קבע זאת במפורש, ומכאן שתקנה 2(8)אינה מקנה לנציב סמכות לכבול מראש את שיקול דעתו.
- לשכת עורכי הדין, שהצטרפה להליך בהסכמת הצדדים כ"ידיד בית המשפט", תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי וכן בעמדת ההסתדרות. לשכת עורכי הדין סבורה כי החלטת המדינה לקצוב את כהונתם של העוזרים המשפטיים היא החלטה בלתי סבירה ובלתי מידתית, אשר התקבלה בחוסר סמכות, בניגוד לחוק המינויים ותקנות המינויים (משלא מתקיימים תנאיה של תקנה 1(3)), ואינה עולה בקנה אחד עם הזכות של העוזר המשפטי לעבוד ועם מושכלות יסוד של משפט העבודה. ההחלטה אף פוגעת פגיעה ישירה בזכותם של העוזרים המשפטיים
--- סוף עמוד 37 ---