הגבלה מראש של משכו המירבי של החוזה המיוחד: שאלת הסמכות
- כפי שעולה מהפירוט לעיל, תקנות המינויים יוצאות מתוך נקודת מוצא כי חוזה מיוחד - שנערך תוך חריגה מ"דרך המלך" של העסקה באמצעות כתב מינוי - ייערך לתקופה קצובה בלבד. תקנה 2 לתקנות המינויים מתווה כאמור לעיל את משכו המירבי של החוזה המיוחד שיכול להיכרת ביחס לכל סוג משרה, ולעניין
--- סוף עמוד 45 ---
העסקה מכוח תקנה 1(3) - כמו גם העסקה מכוח תקנות 1(2), (7), (8), (10), (11), (12), (13), (18) ו - (19) - התקופה המירבית עומדת על "5 שנים", והתקופה המירבית בה ניתן להאריך את החוזה המיוחד עומדת על "5 שנים בכל פעם".
בהתאם, קובע סעיף 16.414(א) לתקשי"ר כדלקמן:
"אדם אשר נציב שירות המדינה קבע כי עבודתו חיונית למדינה, וכי אין אפשרות מעשית להעסיקו במסגרת תנאי העבודה או בשכר המקובלים בשירות, יועסק על פי חוזה מיוחד לתקופה של לא יותר מחמש שנים; חוזה מיוחד זה ניתן להארכה לתקופה של לא יותר מחמש שנים בכל פעם".
- משמעות הדברים היא כי ניתן להעסיק עובד בהתאם לתקנה 1(3) לתקופה של עד חמש שנים, ולהאריכה לתקופות נוספות של עד חמש שנים בכל פעם. נראה כי אין מחלוקת ממשית כי אין בסעיף זה כדי להקנות לעובד המועסק בחוזה המיוחד זכות לתקופת התקשרות מינימאלית. היינו, אין חובה כי ההתקשרות הראשונית תיערך לחמש שנים דווקא ואין הכרח כי כל הארכה תתבצע לחמש שנים, ובפועל נחתמים החוזים לתקופות קצובות קצרות יותר, בהתאם לשיקול דעתו של הנציב ביחס לכל סוג משרה, מאפייניה וצרכיה (כאשר העסקה לתקופה ממושכת באמצעות חוזה מיוחד מעוררת דרך כלל חשדנות שמא נעשתה על מנת לעקוף את "דרך המלך" - וראו למשל בע"ע (ארצי) 1189/00 אילנה לוינגר - מדינת ישראל [פורסם בנבו](2.10.00)). קביעתן של התקופות בתקנה 2 נועדה לפיכך בעיקר להציב מגבלה על סמכות הנציב להעסקה בחוזה מיוחד, על מנת לוודא את אי עקיפתו של חוק המינויים, ולחייב בדיקה של הצורך בהמשך ההתקשרות - ועמידה בתנאי התקנות - מדי תקופה מחדש.
- מהאמור לעיל נובע כי אין הצדקה לקרוא את הוראתה של תקנה 2(8) לתקנות המינויים כשוללת את סמכות הנציב לקבוע כי בסוג מסוים של חוזים תהא תקופת התקשרות מקסימאלית, אותה ניתן יהיה להאריך רק במקרים חריגים. שיקול הדעת הרחב יחסית שניתן לנציב במסגרת סעיף 40 לחוק המינויים, להתקשר בחוזים מיוחדים לפי צרכיה של כל משרה ומשרה במסגרת הגבולות שנקבעו בתקנות המינויים, אינו מצדיק לפרש את הוראת התקנה כקובעת "הסדר שלילי" המונע אפשרות לקצוב מראש תקופת עבודה מירבית ככל שהדבר מוצדק מבחינה עניינית. אין מדובר בכבילה של שיקול הדעת המנהלי (ולא בכדי הטענה
--- סוף עמוד 46 ---