עוד ראוי להזכיר מושכלות ראשונים לפיהן "אין החלטה סבירה אחת, כי אם מתחם של אפשרויות סבירות אשר הרשות יכולה לבחור בכל אחת מהן בהתאם לשיקול דעתה", ובהתאם"בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות" ויפסול את ההחלטה רק אם נבחרה על ידי הרשות אפשרות בלתי סבירה באופן מהותי או קיצוני (בג"צ פורטמן; כן ראו למשל את בג"צ 4790/14 יהדות התורה נ' השר לשירותי דת [פורסם בנבו] (19.10.14); בג"צ 4128/15 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (9.8.15); בג"צ 5870/14 חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע"מ נ' הנהלת בתי המשפט [פורסם בנבו] (12.11.15)).
- לאמור לעיל יש להוסיף כי את בחינת דרך הפעלתה של הסמכות המנהלית, ואת שאלת סבירותה של ההחלטה שהתקבלה, יש לבחון דרך הפריזמה של מאפייני הסמכות המנהלית. במסגרת זו יש לקחת בחשבון את לשון ותכלית החוק המסמיך; סוג הרשות המוסמכת; העניין המוסדר על ידי הסמכות; האם הסמכות מופעלת בעיקר על יסוד ממצאים עובדתיים, על יסוד שיקולי מדיניות או על יסוד מבחנים מקצועיים; וכיו"ב (בג"צ 2533/97 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נא(3) 46 (1997); בג"צ פורטמן; בג"צ 3997/14התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' שר החוץ [פורסם בנבו] (12.2.15)).
בהקשר שלפנינו, מדובר בהחלטה מנהלית שנוגעת במידה רבה לדרך התנהלותה של המדינה כמעסיקה. ההחלטה מערבת שיקולים מקצועיים בנוגע לדרך הגדרת המשרה; שיקולים מתחום משאבי האנוש (וכדוגמא - בהיבטים של קידום ושחיקה); שיקולים כלכליים; היבטים מוסדיים (מידת מעורבותו של השופט אשר בלשכתו מועסק העוזר המשפטי); ועוד. על פני הדברים, לפיכך, מתחם הסבירות הנתון לנציב - כגורם המקצועי האמון על תקינה ומינויים בשירות המדינה - הוא רחב (והשוו להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטה על אי חידוש
--- סוף עמוד 51 ---
חוזה בכירים: ע"ע (ארצי) 66379-09-14 פלוני - משרד התקשורת [פורסם בנבו] (15.9.16)).
- לאחר שקילת טענות הצדדים, שוכנעתי כי השיקולים שהוצגו על ידי המדינה - כשיקולים המצדיקים את קציבת תקופת העבודה - הם שיקולים רלוונטיים, שלא ניתן לקבוע כי הם זרים או שאינם עניינים. בראש ובראשונה מצויים השיקולים המערכתיים אשר גם בית הדין האזורי סבר כי הם ראויים ומשמעותיים (בפרט בהצטברם יחד) - המימד הציבורי אשר מחייב את "פתיחת השורות" ומתן הזדמנות לעורכי דין נוספים לאייש את התפקיד; המימד השיפוטי בדבר הנראות הציבורית של אי תלות הגורם היושב לדין (מבלי שהמדינה הביעה חוסר אמון בשופטים בהקשר זה, אלא הדגישה את הדרך בה עלולים הדברים להתפרש כלפי חוץ); והחשש מפני "ירידה לזירה" של השופט אשר יבקש להביא לידי סיום את העסקת העוזר המשפטי שלו.
שיקולים דומים - הגם שלא אומצו על ידי המדינה בטיעוניה בצורה מפורשת - פורטו על ידי הוועדה להגדרת התפקיד של העוזר המשפטי כמצדיקים את הגבלת תקופת העסקתם של העוזרים המשפטיים (לצד שיקולים המצדיקים אחרת), והם "למנוע היווצרות תלות בין שופט לבין עוזר משפטי; למרות שעל פי ההסכם ניתן לא לחדש את הסכם ההעסקה, בפועל סיום העסקתו של עוזר משפטי כרוך בקשיים, וכמו כן, לחלק מן השופטים יש קושי להפסיק את העסקתו של העוזר המשפטי, גם במצב של חוסר שביעות רצון מתפקודו; העוזר המשפטי אמור לעדכן את השופט בחידושים שבתחום, ולכן רצוי, כי יועסקו במשרה זו עורכי דין שסיימו את לימודיהם לפני זמן קצר יחסית וכך ישמר אפקט ה"רענון" שהתקבל מהעסקת מתמחים" (עמ' 33 לדו"ח הוועדה).
- בנוסף לכך, לטעמי גם שאר השיקולים שפורטו על ידי המדינה - כשיקולים מצטברים לאמור לעיל - הם שיקולים שלא ניתן לקבוע שעצם לקיחתם בחשבון חורגת ממתחם הסבירות. כך באשר למימד האישי - מקובלים עלי הסברי המדינה כי גם אם קיימים בפועל עוזרים משפטיים בעלי ניסיון וותק, היא אינה דורשת ניסיון תעסוקתי כלשהו במכרזים שהיא עורכת למאגר העוזרים המשפטיים, וממילא יש בכך הצהרת מדיניות כי מאפייני התפקיד - כפי שהם מוגדרים על ידי המעסיקה בהתאם לצרכיה - מתאימים ככלל לעורכי דין בראשית דרכם (אם כי
--- סוף עמוד 52 ---