זאת ועוד, כעולה מדו"ח הוועדה להגדרת תפקיד העוזר המשפטי, טרם העסקת עוזרים משפטיים בהיקף רחב בכלל המערכת, הועסקו כאלה בבית המשפט
--- סוף עמוד 64 ---
העליון וניתן היה להעזר בניסיון שם כדי לבחון עד כמה ממשיים הם אותם שיקולים שלדעת הנציב תומכים בקביעת תקרת העסקה מקסימאלית.
יחד עם זאת, נוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה "אף בהעדר החלטה מנומקת בכתב, הונחה בפנינו תשתית עובדתית מספקת כדי לקבוע כי סוגיית אופן ההעסקה של העוזרים המשפטיים נדונה על ידי הגורמים המוסמכים במדינה וחזרה ונשקלה על ידם לאורך השנים, וכי עמדת הגורמים המוסמכים היתה ועודנה כי יש להעסיק את העוזרים המשפטיים בחוזים אישיים תוך קציבת כהונתם" - מקובלת עלי העמדה שאין בעצם הפגם האמור כדי להצדיק את ביטול החלטת הנציב.
- בבואנו לבחון את סבירות החלטתו של הנציב עלינו לזכור כי סבירות זו אינה נבחנת מזווית הראיה של השופט אשר נעזר בעוזר המשפטי, אלא מתוך התבוננות על מערכת היחסים שבין המדינה - כמעסיק ובין העוזר המשפטי - כעובד.
ואשר לבחינת סבירות החלטת הנציב – אין חולק כי "מבחן הסבירות" חרף הסתייגויות שנשמעו הוא כלי מרכזי בביקורת השיפוטית על עבודת המינהל[1]. אלא, שהשימוש בכלי זה דורש דווקא מצד המערכת המשפטית ריסון ואיפוק שמא תחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו של הגורם המקצועי. הקביעה כי שיקול דעת מינהלי הופעל בחוסר סבירות – בין מבחינת ההתחשבות בכלל השיקולים הרלוונטיים והן מבחינת הענקת המשקל הראוי לשיקולים אלה - מצריכה להשען על אדנים מוצקים וברורים. הנציב הוא הגורם המוסמך שנושא באחריות להחלטתו. הוא הגורם המוסמך להעריך אם השיקולים עליהם הצביע רלוונטיים, לפחות מבחינה מערכתית (להבדיל מהמקרה הבודד של שופט זה או אחר או של עוזר משפטי זה או אחר), ואם משקלם עולה על משקלם של השיקולים האחרים התומכים באי קביעתה של תקרת העסקה מקסימאלית. במקרה הנוכחי, באופן אישי, איני רואה עין בעין עם הנציב לגבי שיקולים מסויימים עליהם הצביע ועל משקלם. יש להניח שלו כיהנתי כנציב אף הייתי מחליט שלא לקצוב את תקופת העסקתם של העוזרים המשפטיים. אלא שאיני מכהן כנציב וכשופט אין ביכולתי לקבוע כי עמדת הנציב בלתי סבירה במידה כזו שיש מקום להתערב בה.
--- סוף עמוד 65 ---
- אני מסכים עם חברתי השופטת דוידוב-מוטולה כי מרכיב מרכזי בהכרעה לפיה אין להתערב בהחלטת הנציב לקצוב את תקופת העסקתם של העוזרים המשפטיים הוא קיומה של וועדת חריגים שנועדה להתאים בין המדיניות הכללית ובין המקרה הפרטני. חזקה כי הנציב יקבע את נהליה ואת דרכי עבודתה של וועדת החריגים, תוך - לכל הפחות ומבלי לקבוע מסמרות (משלא נטען בעניין זה לפנינו) - היוועצות עם הגורמים הדרושים לכך ורק לאחר מכן יפנה ליישום החלטת הקציבה במידתיות ובקצב שיאפשר למערכת להמשיך ולהתנהל.
- לבסוף, יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו להגיע לפתרונות מוסכמים שישקללו את האינטרסים של כלל המעורבים, בין בדרך של יצירת מנגנון משך העסקה ש"ינטרל" או יפחית משמעותית במקרה הבודד את משקלם של השיקולים שהביאו להחלטת הנציב ובין בדרך אחרת. אולם משזהו המצב ומשאין מנוס מהכרעה בערעור, איני רואה מנוס מלקבל את הערעור, חרף ההבנה והצער על מצבם של העוזרים המשפטיים אשר משרתים נאמנה את המערכת ומרגישים, מבחינתם, כי הם הנפגעים העיקריים מההחלטה. ודאי כך הוא לגבי אותם עוזרים משפטיים ותיקים שאם נותרו עדיין בתפקידם, הרי שסביר להניח כי הדבר נובע משום היותם מיומנים, ממלאי תפקידם על הצד הטוב ביותר ומשיאים תרומה עצומה ליכולתו של השופט הבודד להתחיל ולהתמודד עם העומס המוטל עליו.