מאפייניה של משרת העוזר משפטי על פי ראיית המדינה
- "משרתו של העוזר המשפטי הינה משרת אמון מקצועית מיוחדת. ... צריכה להיות התאמה בין אישית בין השופט לבין עוזרו המשפטי, קרי, תפקיד אשר טומן בו יחסי אמון בין שופט לבין עוזרו המשפטי ... השופט מראיין לבדו לפחות שלושה מועמדים טרם בחירת עוזר על ידו. ... העוזרים המשפטיים מבצעים את תפקידם בלב ליבה של הרשות השופטת"(סעיף 71 לערעור המדינה).
"בבסיס העסקתו של העוזר המשפטי מצוי האמון שרוכש לו (הטעות במקור - י"פ) השופט הספציפי שבלשכתו הוא מועסק. העוזר המשפטי מהווה את יד ימינו של השופט" (סעיף 81 לערעור).
"מעבר לתפקידים המופיעים ב'תואר התפקיד', מתאפיין תפקיד העוזר המשפטי לשופט בקרבה הרבה שבין השופט לבין עוזרו המשפטי. ללא אמון אישי ברמה הגבוהה ביותר, לא ניתן לתפקד במסגרת יחסים של שופט-עוזר משפטי. ... האמון האישי מושתת בין היתר הן בשל העובדה שהעוזר המשפטי נחשף למידע מיוחד כגון פסקי דין, החלטות, תסקירים וחוות דעת המוגשות לבתי המשפט ויש בהם מידע חסוי או מסווג, והן בשל האחריות המיוחדת המוטלת עליו במסגרת תפקידו" (סעיף 82 לערעור).
"מעצם העובדה כי מדובר במשרת אמון מקצועית מיוחדת, נדרשת יכולת לשופט להפסיק את עבודת העוזר המשפטי בשעה שאינו מתאים בעיניו לתפקיד או שאינו שם בו את מבטחו" (סעיף 83 לערעור).
- מסקנת המובאות הללו מתוך ערעור המדינה היא, שהעסקת עוזרים משפטיים חיונית למערכת נוכח העומס הרב המוטל על שופטיה; וכי העוזר המשפטי, שמשרתו היא "משרת אמון אישי ומקצועי מיוחדת", יועד להיות "יד ימינו של השופט"; כך שיש לראותו לאמיתו של דבר לא כ"עוזר משפטי" אלא כ"עוזר אישי לשופט" בעבודתו המקצועית-שיפוטית.
השופט ועוזרו המשפטי, שבו בחר, הם הם צידוקו ותכלית קיומו של המוסד הנאדר הזה ששמו מכון עוזמ"ת ועליהם הוא מושתת, למען שיפור תפקודה של הרשות השופטת, שבמרכזה, מטבע הדברים, השופט.
על כן, נכונה הערת בית הדין קמא בהחלטת הביניים כי:
"קצרה היריעה מלתאר את תרומתם של העוזרים המשפטיים לעבודת השופטים. מי כעוזרים המשפטיים יודע מכלי ראשון, מהו עומס הבלתי אפשרי המוטל על כתפיהם של שופטים במדינת ישראל ומי
--- סוף עמוד 11 ---
כעוזרים המשפטיים נרתם ומסייע במרץ, בכישרון וללא לאות בהתמודדות עם העומס הזה".
הפסקת העסקת העוזר המשפטי בראי תקנות המינויים
- אופן העסקתו הפורמלי של העוזר המשפטי על פי התקנות, ושיקולי קציבת תקופת עבודתו מראש, צריכים להיבחן על פי נקודת המוצא, הנחות היסוד ומאפייני התפקיד כפי שפורטו לעיל.
- עבודת העוזר המשפטי אינה עבודה שלפי טיבה "אינה צמיתה"; לכן אין העוזר המשפטי מועסק על פי חוזה מיוחד בהתאם לתקנה 1(2) לתקנות.
העוזר המשפטי מועסק על פי חוזה מיוחד בהתאם לתקנה 1(3) לתקנות, משזוהי צורת העסקה שנמצאה מתאימה עבורו על ידי המדינה, על מנת ליתן מענה הולם לעומס העבודה המתמיד והקבוע המוטל על כתפי השופט. לכן הוחלט, כי לכל שופט ושופט יהיה עוזר משפטי, כדי לאפשר לכל שופט ושופט, ומתוך כך לרשות השופטת כולה, לשפוט משפט צדק מהיר ויעיל יותר. אשר על כן מבחינת המדינה, תפקיד העוזר המשפטי - הוא תפקיד חיוני.
- אולם, משהעוזר המשפטי מועסק על פי ובהתאם לסעיף 1(3) לתקנות; ומשהמדינה סוברת שכך ראוי ומוצדק להעסיקו לאור אופי תפקידו; מתעוררת מאליה השאלה - מדוע אין המדינה מחילה לגביו, גם את האמור בסעיף 2(8) לתקנות, שלפיו ניתן להעסיקו לתקופה קצובה של חמש שנים או פחות מכך, אלא שאותה תקופה קצובה ניתנת להארכה לעד 55 שנים נוספות בכל פעם?
במילים אחרות, מדוע ניתן ומראש, גט כריתות להעסקת העוזר המשפטי, תוך שלילה מראש של אפשרות הפעלת שיקול דעת בדיעבד, להארכת תקופת העסקתו לתקופה נוספת, כאשר השופט ועוזרו המשפטי אומרים לקשר הנישואין שביניהם - כי טוב.