שונים הם פני הדברים כאן. קביעה שדברים ממין אלה שכתב גוטמן ביחס לבוגר אינם בבחינת "פרסום" עשויה להוביל למצב לא רצוי במקומות עבודה במובן זה שבשל העדר 'אור שמש' ירשו לעצמם עובדים לפגוע בעמיתיהם לעבודה.
הנה כי כן, מכתבו של גוטמן בא בגדר "פרסום" לשון הרע כהגדרתו בסעיף 2 לחוק.
--- סוף עמוד 32 ---
הגנות – השלב השלישי
- כידוע, בפרסום לשון הרע לא סגי לשם הטלת אחריות לפיחוק איסור לשון הרע. כמאמר כבוד הנשיא (בדימוס) אשר גרוניסבעניין דיין:
"המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם"
(דנ"א (עליון) 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך (18.9.14), בפסקה 20 לפסק דינו של הנשיא גרוניס).
החוק מונה אפוא מספר הגנות, אשר הוכחתם על ידי מי שפרסם את לשון הרע, פותרת אותו מחבות. גוטמן טוען כי עומדות לו שלל הגנות ולבחינת טענות אלה נפנה עתה.
הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14
- סעיף 14לחוק, קובע את הגנת "אמת בפרסום", הידועה גם כהגנת "אמת דיברתי". וזו לשון הסעיף:
"14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הגנת "אמת בפרסום" כוללת שני יסודות מצטברים - יסוד עובדתי הנוגע למידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע, והיסוד השני הנוגע למידת ה"עניין הציבורי" שבאותו פרסום- היינו האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, חרף לשון הרע שבו (ר' שנהר בעמ' 215). כפי שקבעה כבוד השופטת עדנה ארבל בעניין ע"א (עליון) 10281/03 קורן נ' ארגוב(21.12.2006) (להלן: עניין ארגוב) מדובר למעשה בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק, במובן זה שלא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות. מנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם.
הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה ועל אף שאין הוא עולה על הכלל הנוהג במשפט האזרחי – כלומר שמאזן ההסתברויות נוטה לטובתו – הוא אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו (עניין ארגוב).