כך, עוד טרם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 נקבע בפסיקת בית-המשפט העליון כי זכות הקניין הינה זכות יסוד, הקשורה בטבורה לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. ראו, למשל, ע"א 782/88 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, פ"ד מה(5) 625, 639 (1991). מעמד על זה עוגן בחקיקה עם כניסתו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בו נקבע כי "אין פוגעים בקנינו של אדם" (סעיף 3). מעמד חוקתי זה של זכות הקניין מקנה לזכות זו את ההגנה החוקתית הקבועה בסעיף 8 לחוק-היסוד באמצעות "פסקת ההגבלה". בהתאם לכך, קבע בית-המשפט העליון כי "הדעת וחוק היסוד אינם סובלים עוד שאדם ינושל מרכושו, או ייפגעו זכויותיו ברכושו, אלא 'לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש'" (ע"א 3901,3937/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' הורוויץ ואח', פ"ד נו(4) 913, 928 (2002)).
בהקשר זה יש לציין עוד, כי למרות שמרבית החיקוקים המקנים לרשויות המדינה סמכויות הפקעה נחקקו עובר לחקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הרי שנקבע לא אחת בפסיקת בית-המשפט העליון כי הפעלת הסמכויות במסגרת דיני ההפקעה - כמו גם פרשנות ההסדרים הכלולים בהם - ייעשו באופן שיקטין ככל הניתן את הפגיעה בזכות הקניין. ראו, למשל, דנג"ץ 4466/94 נוסייבה ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד מט(4) 68, 85 (1995).
ועם כל זאת, כאמור, ההגנה על זכות הקניין החוקתית אינה הגנה מוחלטת:
ההגנה החוקתית לה זוכה זכות הקניין, אינה, כידוע, הגנה מוחלטת וזכות זו אינה חסינה מפני צרכים ואינטרסים ציבוריים חשובים, המשרתים את טובת הכלל. כך הוא הדבר כאשר קיים אינטרס ציבורי מובהק המחייב את נטילתם של מקרקעי היחיד, והעברתם לשימושו של הכלל. במקרים מעין אלה, מסורה לרשויות המדינה הסמכות ליטול בכפייה את מקרקעיו של הפרט, ולהעבירם לחזקתן ולבעלותן. ברי לכל בר-בי-רב, כי אותה נטילה כפויה – היינו הפקעת המקרקעין – פוגעת קשות בקניינו של הפרט, אשר נאלץ לוותר על זכויותיו במקרקעין, לרוב נכס יקר ערך, שלעיתים אף נושא עבורו משמעויות נוספות מלבד ערכו הכלכלי. ואולם, סמכות פוגענית שכזאת הינה, לעיתים, בגדר "הכרח-לא-יגונה"..., דבר המתחייב מהצורך לממש מטרות ציבוריות ראויות,
--- סוף עמוד 35 ---
אשר ישרתו את החברה בכללותה, ויביאו לצמיחה ולפיתוח של המשק בישראל.
[ע"א 832/13 טוסי ואח' נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ [פורסם בנבו] (29.3.2014).]
- אשר למטרת ההפקעה, הרי שזו צריכה להיות לצורך ציבורי קונקרטי ועליה להיעשות בצמידות לאותה מטרה ציבורית, כאשר הצורך הציבורי אשר למענו הופקעו המקרקעין חייב להתקיים לא רק בעת ההפקעה, אלא הוא חייב להמשיך ולהתקיים גם לכל אורך "חיי" ההפקעה.
הדברים סוכמו היטב בעע"מ 1369/06 הלביץ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה ואח' [פורסם בנבו] (9.7.2008, להלן: "פס"ד הלביץ"):