--- סוף עמוד 33 ---
ומאפשרת טענות מצד הבעלים אף ביחס לתקופה השנייה, וזאת למרות שהליכי ההפקעה הסתיימו:
מכה קשה על הילכת המעשה מנתק-הזיקה ניחתה בפרשת מחול, ובאותו מהלך החלה עולה לפנינו - צחה ונקייה - הדוקטרינה שומרת-הזיקה... השופטים נחלקו בדעותיהם באשר לשאלה אם שינוי ייעוד ודילוג ממטרה ציבורית אחת למשנהָ יש בהם כדי לעקור את ההפקעה ממקומה... ואולם, דעת הכול הייתה כי בעלים של קרקע שהופקעה ממשיך לשמור על זיקה לקרקע, וכי על דרך העיקרון זכותה של הרשות בקרקע המופקעת תלויה-ואחוזה כל-כולה בהמשך שימושה של הקרקע למטרה ציבורית.
...
פירוש הדברים הוא שלפי הדוקטרינה הבוקעת נגד עינינו, הרשות המפקיעה אינה רשאית ואינה מוסמכת לעשות בקרקע המופקעת ככל העולה על רוחה – משל הייתה בעלים פרטי – וכפופה היא למשטר של שימושים ציבוריים מסוימים בקרקע. אכן, צמידותה של קרקע מופקעת לייעוד ציבורי עשויה שתתחייב מזכות הקניין של הפרט, וזכותו של הפרט ראוי לה כי תעמוד לו – על דרך העיקרון – והקרקע תחזור לחזקתו משתם השימוש הציבורי בה. עם חלוף המטרה הציבורית חולפת עמה גם הלגיטימיות של המשך החזקת הקרקע בידי הרשות, ובבעלותה. הגיעה העת להציב ולייצב את הדוקטרינה החדשה על כנה ועל-כך אנו מכריזים כהיום הזה.
...
הפקעה - באשר היא - אין בה כדי לנתק זיקה של בעלים לקרקע שהופקעה מבעלותו. בתקופה השנייה של ההפקעה - היא התקופה לאחר מעשה הפקעה שנעשה כדין - שומר הבעלים המקורי על "זיקה" לקרקע שהופקעה, ובה-בעת מחויבת הרשות המפקיעה לעשות שימוש בקרקע המופקעת למטרה ציבורית. למותר לומר - הדברים ברורים מאליהם - כי "זיקתו" של הבעלים לקרקע והחובות המוטלות על הרשות המפקיעה אינן אלא שני צדדים של אותה מטבע.
[שם, בעמ' 653-651.]
בהקשר זה יצוין עוד כי אף בפס"ד חלא (שממילא אינו מהווה הלכה מחייבת לגביי) סבר בית משפט השלום כי בסמכותו במסגרת דיון בתביעה לסילוק-יד להכריע בשאלת השיהוי במימוש ההפקעה (המביא לבטלותה), אם כי מצא שבנסיבות העניין שם לא היה צורך להכריע בשאלה זו.
תוקפה של ההפקעה
- עד כאן לעניינן של טענות-הסף של התובעת. עתה אפנה לטענת ההגנה המרכזית של הנתבעים מפני התביעה לסילוק-ידם מן השטח שבמחלוקת, היא הטענה בדבר תוקף הפקעתו של השטח שבמחלוקת.
המסגרת הנורמטיבית
--- סוף עמוד 34 ---
- טרם אדון במקרה שבפנינו לגופו, יש מקום לפרט בקצרה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניין זה.
- כידוע, "במעשה ההפקעה מתערבת המדינה בקנינו של הפרט, תוך שלילת זכויותיו במקרקעין והעברתם לקנין הציבורי לשימושו של הציבור" (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה שמינית, 2013, להלן:"קמר"), בעמ' 23).
אין חולק כי ההפקעה מהווה אמצעי חשוב בידי המדינה בתהליך פיתוחה וצמיחתה. ברם, כאמור, סמכות זו של המדינה מתנגשת עם זכות הקניין, שהיא אחת מזכויות היסוד החשובות ביותר של הפרט.