וסעיפים 26 ו-52 לסיכומי התשובה של התובעת:
כורח המציאות מחייב לעיתים את הרשויות, על מנת לתפוס חזקה באותן שטחים ציבוריים שהופרשו לטובתם במסגרת תכניות, לפרסם הערות לפי סעיפים 5,7 ו-19 לפקודה, וזאת על פי הנוסח הסטנדרטי הקבוע של סעיפים אלו.
...
...על מנת לתפוס חזקה בשטחים הציבוריים שהוקנו לתובעת במסגרת התב"ע, וזאת בטרם רישומה הפורמלי בפנקסי המקרקעין, נאלצה התובעת כשם רשויות מקומיות אחרות, לנקוט בהליכי פרסום הודעות לפי סעיפים 5, 7 ו-19 לפקודה. ברם, אין בפרסום הודעות לפי סעיפים אלו לפקודה, אשר בנוסחם מתאימים להליכי הפקעה במובנה הטהור, בכדי לשנות את מקור זכות ההקניה מכוחה זכאית התובעת להירשם כבעלת השטחים הציבוריים, אשר כאמור הינו מכח תכנית איחוד וחלוקה.
[ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.]
- פרקטיקה זו אינה מקרית משום שכאמור בפס"ד רמות ארזים, בסימן ז' לפרק ג' לחוק (סעיפים 128-120 לחוק) כלל לא ניתן למצוא הוראה מפורשת העוסקת בהפרשת חלק מהמקרקעין לצרכי ציבור במסגרת ביצוע תכנית לאיחוד וחלוקה. ממילא אף לא נמצא בחוק כלי "טכני" אחר לרישום בעלותה של הרשות במקרקעין לבד מהליכי ההפקעה והפרסום לפי הפקודה. כך, שהרשות נאלצת לבצע את הליכי ההפקעה לפי הפקודה למרות שלמעשה היא סבורה כי המקרקעין מוקנים לה באופן "אוטומטי" מרגע אישור תכנית האיחוד וחלוקה.
ראו גם עדותה של גב' הראל אשר הסבירה כי על מנת לתפוס חזקה במקרקעין מופקעים (או מופרשים, לשיטתה של המועצה) הרי שיש לפרסם הודעות מכוח הפקודה:
תכנית זמ201 היא תכנית איחוד וחלוקה, היא לא תכנית הפקעה. היא תכנית איחוד וחלוקה עם הפרשה לצרכי ציבור. במסגרת תכנית זמ/201 נרשמו הפקעות לפי סעיף 19 ו-5 ו-7, כאשר כל מטרת המועצה הייתה לתפוס חזקה בקרקע, כדי שתוכל להתחיל לפעול בקרקע, על מנת שתוכל לקבל תקציבים מהממשלה... עליה להראות שיש לה תפיסת חזקה בקרקע, וזו דרך שאנו פועלים בה עד היום בכל תכנית איחוד וחלוקה במזכרת בתיה.
[עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 13-9.]
--- סוף עמוד 56 ---
- ואולם, אני סבורה כי כאשר מדובר בתביעה לסילוק-יד - ובפרט לאור מעמדה החוקתי של זכות הקניין - הרי שלהיבטים "הטכניים" (לשיטתה של המועצה) של אופן הקניית הבעלות במקרקעין לרשות יש חשיבות רבה ומהותית ולא ניתן להתייחס להליכים אלה באופן בו התובעת מבקשת לכאורה להתייחס אליהם.
השוו גם לע"א 587/77 הוועדה המקומית לתכנון ובניה, רמת-גן ואח' נ' קצב ואח', פ"ד לב(2) 359 (1978), בו נפסק כי עובר לרישום הזכויות מכוחה במרשם המקרקעין, אין בתכנית איחוד וחלוקה כדי לרוקן מתוכן את זכות הבעלות של הבעלים הקודם שעודנו רשום במרשם, וכי בתכנית המאושרת יש רק כדי למנוע מכל אדם לבצע פעולות בניגוד לתוכנית, שיש בהן כדי לפגוע בתכליתה. עוד נקבע שם כי אין בתכנית כזו כדי להקנות למי שזכאי להירשם כבעלים בעתיד זכויות קנייניות טרם רישומה בלשכת רישום המקרקעין. (לדעה שונה במקצת ראו מ' רז-כהן, "תוקפה הקנייני של תכנית איחוד וחלוקה שטרם נרשמה", מקרקעין יא/4 (יולי 2012)).