לאישור הסכמים לנשיאת עוברים [3], בעמ' 459). אלא שעל הרוב משכיל המשפט לשנות עצמו עם המציאות המשתנה, וגם בהיווצר פער בין לשונו של חוק לבין המציאות נוטלים אנו כלי-פרשנות בידינו, ובעזרתם עושים אנו להדביק את הפער ולהעלות ברשת החוק את חידושי המציאות. גמישות זו היא אחת מתכונותיו הראשוניות והתרומיות של המשפט, וכפי שלימדנו הנשיא זמורה כבר לפני שנים רבות בבג"ץ 65/51 ז'בוטינסקי נ' נשיא מדינת ישראל [4], בעמ' 811:
זהו כוחו של חוק חרות – המדבר לא בלשון קזואיסטית כי אם בלשון נורמטיבית – שהוא יוצר בזה כלים אשר יכולים להכיל גם תוכן שעדיין לא היה בנמצא בשעת מתן החוק.
וכך גם הורנו השופט ש"ז חשין בבג"ץ 180/52 יורשי אבראהים דור נ' שר-האוצר [5], בעמ' 911:
...זה כוחו של חוק, שאינו מיועד לזמנו בלבד, ורק למטרה המצומצמת והקרובה אשר היתה לנגד עיניו של המחוקק שעה שחקקו. וכל עוד יש בידו של המוסד האכזקוטיבי להשיג את המטרה אשר הוא משווה לנגד עיניו במסגרת החוק הקיים – ויהא זה חוק ישן שנועד לצרכים אחרים – אין לבוא בטענה עמו, שהוא משתמש בחוק לתנאי מציאות חדשים.
ראו עוד: בג"ץ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, משרד המסחר והתעשייה [6], בעמ' 510; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [7], בעמ' 561; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [23], בעמ' 221-220, 270-267; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [24], בעמ' 530-528.
- ואמנם, כך נוהגים בתי-המשפט מאז-ומקדם, שעושים הם את הניתן – בגדרי הלשון – לפרישת חופתו של חוק חרות על תופעות שבאו לעולם לאחר חקיקתו של החוק, וכך גם אם לעת החקיקה לא היה מחוקק יכול אף לשער קיומן של אותן תופעות. חובתו הראשונה של בית-המשפט היא לעשות צדק בין המתדיינים לפניו, ובמילוי חובתו זו יעשה כל הניתן במסגרות הדין הקיים גם אם פתרון שיימצא לו לא יהיה הפתרון המיטבי. בבג"ץ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות [8], נדרשנו לתופעה החדשה יחסית של תרומת איברים – תופעה שטרם הוסדרה במלואה בידי המחוקק – ואלה דברים אמרנו שם, בעמ' 34:
--- סוף עמוד 24 ---
המשפט משתרך-הולך לו בעקבות חידושי המדע והטכנולוגיה. כך היה בעבר, כך הוא בימינו, וכך יהיה בימים יבואו. פיגור זה שבזמן טבוע במהותם של דברים. נתקשה לכונן משטר חיים ולטוות רשת חבויות הכרוכות בשהייתו של אדם ב"עיר-חלל" כל עוד לא נשלחה חללית אל החלל, ומכל מקום, תלאות היום-יום תוכפות עלינו מכדי שנעסיק עצמנו בקשיים המזומנים למי שיבואו אחרינו. אכן, נוסחאות משפט קיימות המטילות חבות משפטית ניתן להתאימן לאירועים שטרם חווינו ושלא חזינו בהם: כך על דרך ההיקש, כך בפיתוחם של עיקרי-יסוד במשפט, כך בטכניקות משפט אחרות. ואולם ידענו כי כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו. ואנו, את הביצה נבקש לנו ולא את הדומה לביצה. כך ייאמר על דרך הכלל, ולא-כל-שכן ייאמרו הדברים בנושאים שאין הם, בעיקרם, נושאים טכניים.
- בית-המשפט יבקש לעשות את המיטב, ואולם לא תמיד יעלה חפצו בידו. כך יארע דרך כלל במקום שבו נפער חלל גדול בין המציאות לבין דברו של חוק אשר נחקק לרקעה של מציאות שונה בתכלית. כך בעיקר בחוקים תלויי-טכנולוגיה ובהוראות חוק הנסמכות על טכנולוגיה הנוהגת לעת חקיקתו של החוק; במקרים מעין-אלה ייאמר כי לא עלה בידו של בית-המשפט להכניס אל תחום המשיכה של החוק תופעות-מציאות אלו ואחרות שלעת חקיקת החוק לא היו מציאות אלא דמיון. פער מעין-זה – פער שאינו ניתן לגישור – ייפער מקום שמילות החוק לא תוכלנה להכיל בקרבן את תופעות החיים החדשות בלא שתקרוסנה, ומשיימצא לנו כי כל כלי-מלאכה שניתנו בידינו לפירוש ולהתאמת לשונו של חוק למציאות משתנה לא יצלחו למתיחת הלשון בלא שתפקע. אמרנו על כך ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון [9], בעמ' 253:
כל מילה, כל ביטוי בשפה ניתן לפרשם בצמצום וניתן לפרשם ברחבות, אף ברחבות-יתר. ואולם ככל שנרחיב ונוסיף ונרחיב נגיע לנקודה שבה יימתח קרום המעטפת עד לקצה-יכולתו. משהגענו לכאן, ואם נוסיף ונרחיב, יפקע הקרום והמילה או הביטוי יאבדו ממשמעותם הגרעינית... וכפי ששורר ת' ס' אליוט (Thomas Stearns Eliot) בקווארטט הראשון (Burnt Norton) של הפואמה Four Quartets: