חובת תום הלב של העובד "חושף השחיתויות" בתקופה שלאחר הגשת התלונה וטרם להשלמת הטיפול בה על רקע תכלית החוק
- חשוב להדגיש כי חובת תום הלב של העובד איננה מתייחסת אך ורק לשלב הראשוני של הגשת התלונה, והיא משתרעת גם על פני התקופה שלאחריה. זאת, הן מכוח חובת תום הלב המוגברת, שחלה ביחסים שבין עובד למעביד, והן לאור תכלית החוק. לא למותר לשוב ולהזכיר גם בהקשר זה את החזקה של הפרת החובה כאמור, הנזכרת בחוק איסור לשון הרע, בנסיבות שבהן המפרסם "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 [לחוק איסור לשון הרע]" קרי, בנסיבות שבהן מגיש התלונה פעל באופן בלתי מידתי על מנת להגשים את יעדי החוק. תוך גרימת נזק לארגון, לעובדיו או לצדדים שלישיים, מעבר לדרוש.
- בזיקה לכך נפסק, כי על העובד המעלה טענה בעניין חשיפת שחיתויות או פגיעה בטוהר המידות או במנהל תקין, מוטלת חובה לפעול בנאמנות ובתום לב כלפי המעסיק בשלושה היבטים: הן בהיבט "הסגנוני", שלפיו מצופה מעובד להימנע מהתבטאות או נקיטה בסגנון בוטה ומעליב בקשר לתלונה שהגיש; הן בהיבט של "ערוצי התקשורת" שבהם בוחר המתלונן להביע את טענותיו לאחר הגשת התלונה ל"גורם המוסמך" והן בהיבט התוכני - הנוגע למידה שבה הדברים שאותם בוחר העובד לומר - לאחר הגשת התלונה - פוגעים ביכולתו למלא את תפקידו באופן ראוי.
דברים אלה נכתבו על ידי בית המשפט העליון בעניין תירם, בהתייחס לעובד הציבור, אך כוחם יפה, בשינויים המחויבים, גם לגבי מעסיק שאיננו ציבורי כמשמעו בחוק הגנה על עובדים ובלשונו של בית המשפט לאמור:
"נקודת המוצא צריכה להיות כי ביקורת חופשית הינה דרך טובה לביאור תופעות פסולות מקרב שורות השירות הציבורי... עם זאת, מובן כי אף הזכות להתריע ולבקר – שיש בה, למעשה, גם מימד של חובה המוטלת על עובד הציבור מתוקף היותו נאמן לציבור – אינה בלתי מסויגת... חופש הבעת הדעה והביקורת עשוי להיות מסויג במספר מישורים. ראשית, יש שתחייב הטלת סייגים על התבטאות במישור התוכני. זהו המצב, למשל, מקום בו תוכן התבטאותו של עובד ציבור והזיקה בין התבטאות זו לבין תפקידו עלולים לסכל את יכולתו למלא תפקיד זה כהלכה, וכתוצאה מכך לפגום ביכולת הפעולה של השירות הציבורי... מישור נוסף בו עשוי להיות חופש הפעולה של עובד ציבור מסויג הוא המישור הסגנוני. עובד ציבור מצופה להימנע בהתבטאותו מנקיטת סגנון בוטה, מעליב ופוגע שאינו עולה בקנה אחד עם יסוד השמירה על המשמעת במישור הציבורי... מישור שלישי בו עשויה להיות מוגבלת התבטאותו של עובד ציבור נוגע לערוצי הביטוי שלרשותו. כך בפרשת ספירו הנ"ל, הדגיש הנשיא שמגר את החשיבות הגלומה בכך שעובד ציבור יביע דעתו וביקורתו קודם כל בצינורות הארגוניים המקובלים".