--- סוף עמוד 45 ---
טיעון זה לא יצלח. שכן בפעולת המינוי המשותף אין תוספת תוכן לזכות המינוי. במינוי משותף, זכות המינוי מוקנית לשניים או יותר והם מפעילים אותה במשותף. למשל, זכות מינוי משותף מתקיימת במקום שמוקנית זכות המינוי ל"מנהלים במשותף"; בצוותא חדא לגורם כגון הדירקטוריון או למספר מסוים של חברים בו. בהינתן שהמלצה על מינוי אינה כ"זכות למנות אותו דירקטור" אי אפשר לראות בה כחלק ממינוי משותף שבו זכות המינוי מתקיימת בידי שניים או יותר.
ניתן למצוא בהוראות חוק שונות מנגנוני מינוי על פי המלצה. מנגנון דומה לזה שנקבע בהסכם הברירה מצוי, למשל בחוק יסוד: הצבא, לעניין מינוי הרמטכ"ל: "ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה לפי המלצת שר הביטחון"[סעיף 3(א) של חוק היסוד]. הממשלה אינה מוסמכת למנות לתפקיד הרמטכ"ל מי שלא הומלץ בידי שר הביטחון. האם זכות ההמלצה גורעת משהו מן האמירה החד-חד ערכית ש"ראש המטה הכללי יתמנה בידי הממשלה"? יתמנה בידי הממשלה, נאמר בחוק היסוד; מינוי משותף לממשלה ולשר הביטחון, לא נאמר. אכן נמצא כותב מלומד אחד שגורס אחרת:
לשונו של הסעיף ותכליתו הם ברורים: על הממשלה, שהיא הממונה על הצבא לפי סעיף 2(א) לחוק היסוד, להיות גורם פעיל, מעורב ובעל משקל ממשי במינוי הרמטכ"ל. ניסוחו של הסעיף משמעותו כי מינוי הרמטכ"ל איננו מינוי המצוי בסמכותו הבלעדית של שר הביטחון, אך מנגד גם אינו מינוי המצוי בידי הממשלה לבדה: זהו מינוי אשר לעשייתו נדרש כי כל אחד מן השותפים להליך - שר הביטחון והממשלה - ייתן לו את אישורו.
מינוי הרמטכ"ל, לפיכך, איננו מופע יחיד של שר הביטחון אלא טנגו של שניים: בלא המלצת שר הביטחון על המועמד לא יקום המינוי, אך גם בלא מינויו של המועמד בידי הממשלה לא יהיה המינוי בר תוקף [אייל נון "המגבלות החוקתיות על הצבא בישראל" משפט וצבא 13 (תשנ"ט) 79, 120}.
השלכותיה של השקפה פרשנית זו, אחד שמקבלים אותה ואחד שחולקים עליה, על ענייננו, מוגבלת מאד. שכן הדברים נוגעים למשמעות של דרכי המינוי במישור המשפט המנהלי. במשפט הפלילי, שאני. כאשר ניתן להקנות לאיסור פלילי שתי משמעויות סבירות, מן הראוי לאחוז במשמעות שאינה מרחיבה את יריעת ההתנהגות הפלילית. אפילו נאמר שיש סבירות במשמעות שד"ר טל יחס להוראת המינוי המשותף שבצו הבזק, גם המשמעות שהנאשמים ועורכי דינם הקנו ליחס שבין הזכות למנות חבר דירקטוריון לבין הזכות להמליץ על המתמנה, סבירה בעיניי[47].