- הנאשמים פעלו בתחכום רב ובתכנון מראש, תוך ניצול שיטת המסחר לרעה, תוך שהם עושים שימוש לרעה במעמדם הבכיר ובעוצמתם הניכרת בשוק ההון;
- לצורך ביצוע עבירת קבלת דבר במרמה ביצעו הנאשמים עבירות תרמית בניירות ערך בהיקף גדול ביותר ובניירות ערך רבים, ובכך יש כדי לפגוע באמון המשקיעים;
- הנאשמים ביצעו את העבירות האמורות במסגרת בתי השקעות מרכזיים המשמשים חברי בורסה, ובכך יש כדי לגרום פגיעה של ממש באמון הציבור בשוק ההון ובגופי ההשקעה הפועלים בו;
- עקב הפעילות האסורה הופק רווח המוערך במיליוני ש"ח על חשבון המדינה כאשר הנאשמים הרוויחו באופן אישי מרווחים אלה;
- בביצוע עבירת קבלת דבר במרמה, יצרו הנאשמים 1-2 לעצמם יתרון בלתי הוגן אל מול יתר המשתתפים במכרז, ביכולתם להציע הצעות אטרקטיביות יותר לאוצר, וכפועל יוצא מכך בזכייתם במכרז על פני יתר המשתתפים.
- מכיוון שזיכיתי את הנאשמים מעבירת תרמית בניירות ערך ביחס לאג"ח 217 הרי שלא מתקיימים רכיבי עבירת קבלת דבר במרמה ביחס לנייר ערך זה.
- מהאמור לעיל עולה כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח, ביחס לנאשמים 1 ו-2, התקיימותם של רכיבי עבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין ולפיכך אני מרשיע את נאשמים 1 ו-2 בשלוש עבירות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין, ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, ביצוע בצוותא.
נאשמים 3 ו-4 - עבירת קבלת דבר במרמה
- האישום כנגד נאשמים 3 ו-4 לפי סעיף 415 לחוק העונשין, קבלת דבר במרמה, מתבסס כולו על הרשעתם בעבירת התרמית בניירות ערך לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך.
- מכיוון שזכיתי את נאשמים 3 ו-4 מעבירת התרמית הרי שלא מתקיימים ביחס אליהם יסודות עבירת קבלת דבר במרמה.
- לפיכך, אני מזכה את נאשמים 3 ו-4 מעבירת תרמית בניירות ערך לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך אשר יוחסה להם בכתב האישום.
--- סוף עמוד 206 ---
טענות מקדמיות מטעם הנאשמים
- הנאשמים העלו שלוש טענות מקדמיות: טענת הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית, נטענה על ידי נאשמים 1 ו-2; טענת הגנה מן הצדק - שיהוי, נטענה על ידי נאשמים 3 ו-4; טענה בדבר מחדלי חקירה אשר נטענה על ידי נאשמים 3 ו-4.
אתייחס לטענות לפי סידרן.
טענת הגנה מן הצדק - אכיפה בררנית
- טענה זו הועלתה על ידי הנאשמים 1-2 ביחס לשני האישומים העומדים נגדם, אולם אדון בה כעת במסגרת דיון בטענות מקדמיות נוספות.
- כאמור, נאשמים 1-2 טוענים כי המאשימה לא העמידה לדין את מנהליהם של נאשמים 1-2, רועי ורמוס ושי ירון, וכי מדובר באכיפה בררנית פסולה המצדיקה את ביטול כתב האישום. המאשימה מתבססת על שיחות שהתקיימו בין הנאשמים לבין המנהלים כהוכחה לפליליות המעשים אולם לא מעמידה את מנהלים לדין. יחד עם זאת מדגישים הנאשמים כי הם אינם סבורים שהיה מקום להעמיד לדין את המנהלים שכן במעשיהם, כמו גם במעשי הנאשמים, לא נפל רבב.
- המאשימה טוענת מנגד כי החלטותיה התבססו על שיקולים ענייניים בלבד. המנהלים נחקרו תחת אזהרה ואף הוזמנו לשימוע אולם לאחר שקילת המקרים בכובד ראש התקבלה החלטה שאין בידיה די ראיות ביחס למנהלים. המאשימה מפרטת אילו הליכים ננקטו נגד המנהלים ואחרים וטוענת כי דובר בחקירה מורכבת אשר עסקה במקרים רבים וחשודים רבים וכי היה צורך אמיתי לתחום את גבולותיה על מנת להביא למיצויה תוך זמן סביר.
- סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") מסדיר את זכותו של נאשם בהליך פלילי. אחד הטעמים לקבלת טענת הגנת מן הצדק היה במקרים בהם ביססו הנאשמים אכיפה בררנית.
טענת אכיפה בררנית יכולה לעלות בשני סוגי מקרים: האחד, כאשר המאשימה בוחרת להעמיד לדין בפרשה מסוג אחד את פלוני, בעוד שבפרשות דומות בוחרת שלא להעמיד לדין; השני, כאשר באותה פרשה מוגש כתב אישום כנגד חלק מהמעורבים בלבד, זו טענתם של נאשמים 1-2 בענייננו.