--- סוף עמוד 207 ---
- בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 814 (2005) נקבע כי העמדה לדין של חלק מהמעורבים בביצע עבירה תחשב כאכיפה חלקית מותרת או כאכיפה בררנית פסולה כתלות בשיקולים שהפעילה המאשימה בהבחנתה בין המעורבים. ככל שפעלה על יסוד שיקולים ענייניים יהא מדובר באכיפה חלקית מותרת אולם ככל שפעלה היא לשם "השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" הרי שההעמדה החלקית לדין תיחשב אכיפה בררנית פסולה:
"נמצא כי ההכרעה בשאלה, אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה הינה בבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלויה (כפי שצוין בפרשת זקין [16]) בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה '...לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא' (שם). יסודו של כלל זה בהיגיון: כפי שכבר ציינו, החלטת בית‑המשפט לבטל כתב‑אישום מטעמי הגנה מן הצדק מותנית בכך שההחלטה להגישו פוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות של בית-המשפט. כאשר הסיבה להפליה נעוצה בהתנהגות מכוונת וזדונית של הרשות, דבר קיומה של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות הוא לכאורה גלוי וברור, בעוד שדבר קיומה של פגיעה כזאת הוא פחות מובן מאליו מקום שהרשות פעלה בתום-לב. עם זאת איננו רואים מקום לפסול את האפשרות - שמטבעה תהא נדירה ביותר - שההכרעה בשאלת קיומה של אכיפה בררנית פסולה תיגזר מנסיבות מיוחדות אחרות, ולאו דווקא מן הקביעה שהחלטת התביעה התבססה על מניע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים. כך מתבקש מאופי הביקורת השיפוטית שמפעיל בית-המשפט לגבי החלטת התביעה" (ראו גם ע"פ 1551/15 שולי נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (6.9.2016)).
וראו גם הדברים שנקבעו בע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (4.8.2008):
"בבחינת מושכלות יסוד היא שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, החלטתה של הפרקליטות, כרשות מינהלית, להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות הלב, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד (...).
--- סוף עמוד 208 ---
עם זאת, יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים - הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין (ראו סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית".
- מקובלת עלי עמדת הנאשמים כי אינם חייבים להראות שהרשות פעלה ממניעים פסולים וכי במקרים מתאים ניתן לבסס טענה לפגיעה בשוויון גם בלא שתידרש בהכרח הוכחה בדבר שיקול זר או הפליה מכוונת וזדונית מצד הרשות (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (10.9.2013)), אך אין בכך לומר כי הרשות איננה רשאית לשקול שיקולים רלבנטיים כגון דיות ראיות, אינטרס הציבור בניהול ההליך וסיכויי הרשעה, בבואה להחליט אילו מהמעורבים בפרשה להעמיד לדין.
מצאתי לקבל את נימוקי המאשימה לפיהם החלטותיה בנוגע להעמדה לדין של הנאשמים לעומת מנהליהם התבססו על שיקולים עניניים בלבד. האישום ביחס לנאשמים 1-2 מבוסס בחלקו בלבד על שיחות עם המנהלים (על אף שיוחס לאלו משקל משמעותי) ולכן נימוקיה של המאשימה כי לא היו בידה די ראיות כדי להרשיע את אותם מנהלים מקובלים עלי, כאשר לפחות ביחס לחלקם נקטה בהליכים שהיו אפשריים להערכתה תוך שקילת השיקולים והנסיבות ביחס לכל אחד מהמעורבים (למשל הליך סגירת תיק מותנית בגין עבירת מנהלים לפי סעיף 424(2) לחוק העונשין ביחס לורמוס).