ובהמשך:
"... אוסיף כי אפילו קבלתי את הטענה שהתובע הוא ניזוק בעוולה לפי סעיף 50 לחוק ההגבלים העיסקיים, לא היה מקום לפסוק לו פיצויים בין מחמת שהסתכן מרצון, בין בשל כך שלא עמד בנטל להקטין את הנזק בכך שלא ביקש לאשר את הסכמי האספקה הבלעדית כהסדר כובל ולחילופין לא תבע את בטולם והשתחררותם מהם כבר עם מתן החלטת הממונה בשנת 1993" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).
בניגוד לפסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בפרשת נסאר אני סבור כי לצד להסדר כובל מוקנית עילת תביעה מכוחו של סעיף 50 בחוק ההגבלים העסקיים, ואינני סבור כי יש לפטור את סונול מכל אחריות לנזקים שנגרמו לבסט, גם אם חלקם הגדול של נזקים אלה נגרמו באשמתו ובאחריותו של בסט עצמו. בנסיבות העניין אני קובע כי אשמו התורם של בסט ואחריותו לגרימת נזקיו גבוהים באופן משמעותי מאלה של סונול, ולאחר שקילת הדברים ועריכת האיזונים הנדרשים, וכן לאחר שבחנתי העדויות והראיות שבפני, הנני קובע בזאת, כי חלקו של בסט עצמו באחריות לגרימת נזקיו מסתכם בשיעור של 80% (שמונים אחוזים) ואילו חלקה של סונול באחריות לגרימתם של נזקים אלה לבסט מסתכם בשיעור של 20% (עשרים אחוזים).
סוגיית גובה הנזק
- לשם הוכחת נזקו צירף בסט חוות דעת של הכלכלן מר גדעון טויסטר. בחוות דעתו של מר טויסטר הוגדר "מחיר היתר" כהפרש בין המחירים שנקבעו בפועל על ידי סונול לתחנת בסט, לבין המחיר הראוי של הדלקים כפי שנקבעו בתנאי השוק (לתחנה משוחררת). מר טויסטר ציין כי המחיר לתחנת תדלוק נקבע בהסכמים רבים כשווי של סך הוצאות/עלויות חברת הדלק (שער בז"ן, ניפוק, מיסוי, הובלה, תחזוקת ציוד, אשראי, והשתתפויות אחרות) בתוספת מרווח שיווק נוסף לחברת הדלק. את מרווח
--- סוף עמוד 67 ---
השיווק חישב מר טויסטר על בסיס מספר הסכמים והסדרים שנעשו בין סונול לתחנות משוחררות (משנת 1996 ועד 2004).
מר טויסטר קבע כי סכום גביית היתר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, נכון למועד הגשת התובענה הסתכם בסך הנע בין הסכומים 20,549,000 ש"ח – 25,878,000 ש"ח(כולל מע"מ), כאשר הסכום מבוסס על מחיר אספקת הדלקים לתחנות משוחררות בתוספת מרווח השיווק ובהתאם לשיטת ההצמדה הרלוונטית (תרומה קבועה; תרומה צמודה למרווח שיווק; תרומה צמודה למדד המחירים לצרכן) (ראו: עמ' 5 בחוות דעת טויסטר).
- מנגד, סונול הגישה את תצהירו של מר שלמה רנצלר, עוזר סמנכ"ל שיווק, וכן חוות דעת של המומחה הכלכלי מטעמה, פרופ' אבי וייס, אשר טען כי אין מקום להשוות בין התנאים המסחריים שניתנו ע"י סונול לתחנה של בסט לאלה שניתנו לתחנות משוחררות, כי חוות הדעת של מר טויסטר מטעם התובעים מתעלמת מחלוקת הסיכונים שבין הצדדים לעסקת הקמת ותפעול התחנה, ומהשקעותיה של סונול בתחנה, וכי חוות דעתו של מר טויסטר מסתמכת על נתונים שאינם משקפים את התנאים המסחריים של תחנה משוחררת.
לטענת פרופ' וייס יש להפחית מסכום גביית היתר שהצטברה בידי סונול את השקעותיה של סונול בתחנה (הנאמדות על ידו בסכום כ- של 5,300,000 ₪ נכון ליום 30.4.2002 ראו: שם, עמ' 5), וכן את רווחיו העודפים של בסט בגין ההתקשרות בהסכם העברת ההפעלה המסתכמים בסך של 1,297,000 ₪ (שם, עמ' 5 - 6).