מקובלת עליי טענת בסט לפיה אין לקבל את המסמך אשר צורף כנספח 4לתצהירו של העד רנצלר, מטעם סונול, כרשומה מוסדית המעידה, כביכול, על הוצאותיה של סונול במהלך השנים. אני סבור כי לא הוכח ע"י סונול שהיא אכן נהגה במהלך העסקים הרגיל לערוך רישום עקבי ומסודר של הוצאותיה בסמוך למועד התרחשותם (ראו ס' 36 בפקודת הראיות; עמ' 774 ש' 21 ועמ' 775 ש' 12 לפרוטוקול; י' קדמי על הראיות כרך שני 984 -987 (2009)). יחד עם זאת, מוכן אני להתחשב במסגרת האומדנא של סכום גביית היתר שנגבה על ידי סונול גם בהוצאות השקעתה של סונול בתחנה אשר אומנם שנויות במחלוקת בין הצדדים. לעניין זה אתחשב בנתונים המופיעים בחוות הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים, תוך שאני נותן משקל לטענת סונול לפיה השתהותו ורשלנותו של בסט בהגשת התובענה, כפי שפורטו לעיל, גרמו לה לנזק ראייתי בהוכחת טענותיה (השוו: ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ''ד נט(4) 310, 327 - 328 (2005). יחד עם זאת, לקחתי בחשבון גם את העובדה שפרופ' וייס עצמו אישר כי קיבל מסונול את נתוני ההשקעה של סונול בתחנה מבלי לבדוק את נכונותם, ובחוות דעתו הוא אף איננו מאשר את סבירותם.
--- סוף עמוד 69 ---
184.2. מאידך, חוות דעתו של פרופ' וייס מהוונת את הוצאות השקעתה של סונול בתחנה, החל משנת 1985 ואילך, לפי שיעור ריבית שנתית של 10%, כאשר לסכום גביית היתר הוספה על ידו ריבית משפטית בלבד. לטענת סונול, השקעתה בתחנה הייתה כרוכה בסיכון, ולפיכך יש לחשבה על פי ריבית המגלמת סיכון זה, בעוד שגביית היתר הנטענת ע"י בסט הינה בגדר תשלום ודאי שאינו כרוך בסיכון, ולכן יש לחשבו על-פי ריבית משפטית בלבד. אין בידי לקבל טיעון זה. סונול לא הוכיחה נסיבות חריגות המצדיקות קביעת ריבית שונה לטובתה ביחס לריבית המשפטית המתווספת לגביית היתר, ומדוע דווקא ריבית בשיעור של 10% היא הריבית הנכונה שיש לחייב בגינה הוצאות השקעתה של סונול בתחנה. השוו: ע"א 1632/98 ארבוס נ' אברהם רובינשטיין ושות' - חברה קבלנית בע"מ, פ''ד נה(3) 913, פס' 16 (2002); ע"א 623/10ישראל אלימלך דוד כהן נ' יעל אטיה, פס' 11 (פורסם בנבו, 21.3.2012). אינני סבור כי השקעתה של סונול היתה כרוכה בסיכון המצדיק חיוב בריבית בשיעור כה גבוה בהתחשב, בין היתר, גם בכך שלשם הבטחת החזר השקעתה בתחנה ניתנו לסונול בטוחות ראויות, כדוגמת זכות חכירת משנה של מקרקעי התחנה, ונחתמה המערכת ההסכמית אשר העניקה לסונול יתרונות כלכליים רבים למשך שנים ארוכות. בנוסף לכך, לא ניתן להתעלם גם מכך ששיטת קביעת המחירים והרגולציה בענף הדלק שנהגו באותה עת הבטיחו לסונול עמלה ורווחים אשר היו אמורים לשמש להחזר השקעותיה ואף לשמש כמקור להפקת רווחים מהתחנה במהלך השנים, גם אם תקופת הזמן הנדרשת לשם החזר השקעתה בתחנה לא היתה נקובה מראש.
- הנני סבור כי הקביעה בדבר גובה דמי גביית היתר אשר נגבו ע"י סונול מכח התקשרותם של הצדדים במערכת ההסכמית צריכה להיעשות בנסיבות התובענה דנן – בדרך של אומדנא. אפרט להלן הנימוקים לקביעתי זו:
185.1. הלכה היא כי כאשר בית המשפט נדרש לפסוק שיעור פיצוי בגין נזקי תובע עליו להעדיף פסיקת פיצויים על פי החישוב הקונבנציונאלי על פני פסיקת פיצוי בדרך של אומדן גלובלי. אולם, בנסיבות בהן קיים קושי אובייקטיבי ניכר לקבוע את שיעור הפיצויים לאחר שהוכחה הזכות לקבלם, רשאי וצריך בית המשפט לפסוק את הפיצויים על פי השיטה הגלובאלית, שכן - אין זה ראוי, ואין זה צודק, כי בנסיבות כאלה יוותר התובע כאשר ידיו על ראשו רק בגלל קושי אובייקטיבי זה. (ראו לענין זה, פסק דינו של חברי, כב' השופט אחיקם סטולר בת.א. 5965-08-07 (מרכז) אפרים אוריון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב יפו עמ' 50 – 52 (פורסם בנבו, 5.9.2011). במקרה אחר אשר נדון בבית המשפט העליון,ע.א. 10508/08 דור זהב חברה לבנין וקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ'