--- סוף עמוד 71 ---
borderline between ‘industrial property’ and copyright, and might conceivably be held to belong more properly to the former category. The British Government repeated its suggestion at the Rome Conference … In making this proposal, it seems clear that the British Government was concerned with protection of its own (extensive) recording industry. Once again, it received considerable criticism on the ground that it was concerned with the protection of the manufacturing, rather than the authors’ interest".
גם ד"ר פרזנטי מציינת בספרה (מהדורה שנייה,כרך ב' עמ' 676) כי:
"חשוב לציין שאמנת ברן לא עוסקת כלל בזכויותיו של המפיק אלא רק בזכויות של יוצר היצירה המוזיקלית".
- כלומר רשומות קול לא נכללו במניין היצירות המוגנות באמנת ברן לא במקרה, אלא בכוונת המכוון. שכן, לשיטת המדינות החברות באמנה שהשתתפו בוועידות השונות לתיקונה, הגנת רשומות קול בזכויות היוצרים מגנה על אינטרס תעשייתי של חברת התקליטים ולא על זכויות היוצר. את אשר מנסחי האמנה הוציאו בדלת לא נכניס מבעד לחלון. לא נוכל אפוא לקבל את הטענה כי רשומות קול הנן יצירות מוגנות על-פי אמנת ברן.
- עדיין עלינו לבחון, אם יש לפרש את הביטויים הכלולים באמנת ברן לאור החוק הישראלי המשווה רשומות קול ליצירות מוזיקליות.
- בליבה של השאלה השנייה עומד פירושו של כלל "הטיפול השווה" המעוגן בסעיף 5(1) לאמנה. אם כלל הטיפול השווה משמעו שעל המדינות שהן צד לאמנה להעניק למחברים את אותן זכויות להן היו זכאים אילו היו אזרחים ישראלים או אילו יצירותיהם פורסמו לראשונה בישראל, כי אז, לאור האמנה, אין כל הבדל, לעניין ההגנה, בין אזרחי ישראל לאזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנה, או בין יצירה שפורסמה לראשונה בישראל לבין יצירה שפרסומה הראשון היה במדינה כאמור.
לפי פרשנות זו, הואיל וישראל מגינה על זכויות היוצרים של אזרחיה ברשומות קול מפני השמעה פומבית, עליה להגן גם על יוצריהן של רשומות קול זרות, אם אלה אזרחי מדינות שהן צד לאמנה, או אם הרשומה פורסמה לראשונה באותן מדינות.
- אולם תתכן פרשנות אחרת. לפי פרשנות זו, ניתן לומר כי האמנה מעניקה אך מעין "כרטיס כניסה" לאותן יצירות הנכללות בה, עליהן היא מחייבת להגן, ורק אותן יצירות ייהנו מהגנה כאילו היו אלה יצירות של יוצרים ישראליים. לפיכך, כלל הטיפול השווה לא יחול על יצירות שאינן מוגנות לפי האמנה, גם אם יוצרים ישראלים היו זכאים, לגבי יצירות כאלה, להגנה על-פי הדין הפנימי.
--- סוף עמוד 72 ---
- ככלל, השאלה אלו קטגוריות של יצירות מוגנות תוכרע על-פי דין האמנה, ולא על-פי הדין הפנימי של המדינה. כפי שמסכם הקומנטר המודרני ביותר שמצאנו בעניין הגנה בין-לאומית על זכויות יוצרים מפרי עטו של המלומד פ. גולדשטיין(P. Goldstein International Copyright Principles, Law and Practice (Oxford 2001 בעמ' 733):
"Commentators generally agree that convention law, not national law, governs the question whether a class of subject matter or a means of exploitation falls within the convention’s scope so that it is subject to the national treatment".
- אולם דברים אלה מתייחסים לשאלה האם קטגוריה מסוימת של יצירות מוגנת על-פי האמנה. השאלה שלפנינו מעט שונה. הדין הישראלי משווה קטגוריה אחת (רשומות קול) לקטגוריה אחרת של יצירות שהינה ללא ספק מוגנת (יצירות מוזיקליות). השאלה המורכבת יותר הנה, האם להשוואה זאת נודעת נפקות לעניין האמנה.
- בשאלה זו נפלה מחלוקת בין המלומדים. המלומדDavid Vaver סבור, כי גם אם מדינה מגדירה (בחוקיה הלאומיים) את היצירה המוגנת בצורה רחבה יותר מהנדרש באמנה, היא אינה חייבת, על-פי כלל הטיפול השווה, להעניק הגנה ליצירות החורגות מתחום הגדרת האמנה. (D. Vaver, The National Treatment Requirements of the Berne and Universal Copyright Conventions (Part One), 17 I.I.C., 577 (1986) , וכןRicketson לעיל, בעמ' 208-2099).
מנגד, ניתן למצוא בספרות המשפטית תמיכה גם לדעה האחרת, לפיה אם בחרה מדינה להעניק הגנה של זכויות יוצרים ביצירות מסוימות לאזרחיה, כי אז עליה לתת אותה הגנה גם ליצירותיהם של אזרחי מדינות האיגוד (ולגבי היצירות שפורסמו בהן לראשונה) ולהגן על יצירות אלו כאילו היו אלה יצירות של ישראלים, או שנתפרסמו פרסום ראשון בישראל.