על דברים ברוח דומה העידה גם התובעת מס' 31, הגב' יהודית פלד, חברת ועד הארגון (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 168 ש' 26-28):
"ש. ... בכנס אתם שכנעתם את כל מי שהשתתף בו לא לפתוח את הסוכנות עד להודעה חדשה.
ת. נכון."
כך גם העידה התובעת מס' 44, הגב' סופי תורג'מן, אף היא חברת ועד הארגון באותה עת (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 45 ש' 22-27):
--- סוף עמוד 127 ---
"ביום של הכנס שהיו כל הסוכנים, הייתה החלטה לא זוכרת טלפונית או שדיברנו בינינו חברי הועד ואמרנו שזו אחריות גדולה כלפי מטה לחמם של כל הסוכנים ולא ניקח החלטות גורליות, מטרת הכנס הייתה לשאול את הסוכנים מה הולכים לעשות. זה היה צריך לעשות משהו שמקובל על כולם, האחריות הציבורית של כולנו לא היה בסדר לקבל החלטה רק על דעת חברי הועד. הרגשנו שיש לנו על הכתפיים פרנסה של 280 סוכנים. הסוכנים בעצם אמרו שאנחנו חייבים להילחם עד הסוף כי לא יכול להיות שהם יעשו בנו כרצונם, להמשיך את המאבק."
גם יתר התובעים אישרו, כי ההחלטה שנתקבלה בכנס הובאה לאישורם, וכפי שהעידה התובעת מס' 17, הגב' מלבינה טנוס (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 171 ש' 5-14):
"ביום 1.3.06 השתתפת בכנס של ארגון סוכני הדואר.
ת. נכון.
ש. בכנס הזה התקבלה החלטה שלמעשה סוגרים את הסוכנויות עד הודעה חדשה.
ת. נכון שממשיכים במאבק ומחכים להודעות מהארגון.
ש. איך היה שם הדיון בכנס.
ת. הם אמרו שיש חוזה חדש והארגון אמר שאסור לחתום עליו ואני שמעתי להם.
ש. הייתה הצבעה בכנס, שאלו אתכם מסכימים לסגור או לא מסכימים לסגור את הסוכנויות.
ת. כן, שאלו אותנו.
ש. את הסכמת לסגור.
ת. אני הלכתי לפי בקשת הארגון והסכמתי לסגור."
כך גם העיד התובע מס' 28, מר חיים סופר (פרוטוקול מיום 21.11.12, עמ' 9 ש' 7-17):
"ש. בעקבות כך שהבנתם בכנס שכנראה המאבק לא משיג את מטרתו וחלק מהסוכנויות נסגרות לא נשמעו קולות כנגד החרפת המאבק.
ת. כולם היו ביחד להמשך המאבק.
ש. כולם הבינו מה יכולות להיות ההשלכות של זה.
ת. כן. "
וכך גם אישר התובע מס' 27, מר משה סולומון (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 156 ש' 30-31):
"אני זוכר שנפלו החלטות שם.. ההחלטות היו שכל סוכני הדואר, לא אחד החליט אלא כולם."
בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענת התובעים, כי הם פעלו בהתאם לעצת הארגון, ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. לכל היותר ניתן לומר, כי שיקול הדעת של התובעים היה מוטעה.
אמנם, מהראיות שהובאו לפני עולה, כי הסוכנים אכן הסתמכו, במידה רבה, על שיקול הדעת של הארגון, או ביתר דיוק, על הנהגתו הלוחמנית של מר בני כהן, העומד בראשו. עוד עולה מהראיות, כי הארגון בחר לנקוט בעיצומים מבלי שנערכה בדיקה מינימלית באשר לאפשרות לפעול בדרך זו לאור הוראות ההסכם. למעשה, הארגון נמנע מלהבהיר לסוכנים מה עלולות להיות ההשלכות של העיצומים שבהם הם נקטו, וזאת בין משום שאלו לא היו ידועות לארגון בעצמו, ובין משום שהארגון סבר, כי אין כל טעם ליידע כל אחד ואחד מהסוכנים בנפרד, שכן על ההחלטות להתקבל כגוף אחד. ואולם, גם אם הסוכנים, לטענתם, הלכו אחר יו"ר הארגון, מר בני כהן, בעיניים עצומות, מבלי לבדוק את משמעות הדברים, ולא הפעילו שיקול דעת עצמאי, כדבריהם, אין בכך כדי להפחית מאחריותם האישית למול חברת הדואר, מכוח ההתחייבויות שנטלו על עצמם