עם זאת, טוענים התובעים, כי בביטול החוזים לא פעלה חברת הדואר בתום לב וכי בניגוד לאופן פעולתה הכוחני שתואר לעיל, בסגירה המיידית של הסוכנויות, היה עליה לערוך שימוע פרטני לכל אחד מהתובעים. בהפרת חובה זו, טוענים התובעים, הפרה הנתבעת את החוזה עמם. חובה זו, כך טוענים התובעים, קמה להם מכוח המשפט המנהלי, משפט העבודה או המשפט החוקתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיני החוזים והנזיקין. התובעים תובעים פיצוי בגין הפרת חובה זו, במסגרת התביעה העיקרית.
במסגרת התביעה שכנגד, טוענת חברת הדואר לנזקים שגרמו הסוכנים, בעיקרם מסגירת הסוכנויות כחלק ממאבקם. בהמשך פסק הדין, אדון בתביעה שכנגד לגופה. התובעים, במענה לתביעה שכנגד, מכחישים כי נגרמו נזקים לחברת הדואר, אך מוסיפים, כי ככל שנגרמו נזקים כאלו, הרי שמי שגרם להם בפועל היא חברת הדואר עצמה, בכך שסגרה, כפי שתואר לעיל, באופן מידי את הסוכנויות. למעשה טוענים התובעים לאשם תורם בשיעור של 100% של חברת הדואר.
לאור טענות הדדיות אלו, ובטרם אבחן את טענות התובעים בנוגע להפרת חובת השימוע בהקשר של התביעה העיקרית, ובדבר האשם התורם של חברת הדואר לנזקיה, במסגרת התביעה שכנגד, יש לעמוד על תכליות דיני החוזים, על החובות המוטלות על הצדדים בחוזים בכלל, בחוזי יחס בפרט, וכאשר צד אחד היא רשות או תאגיד ציבורי. אפתח בניתוח זה. לאחר מכן אבחן את טענת התובעים בנוגע לשימוע.
6.1 נורמות של הגינות ותום לב – החלת נורמות מהמשפט המנהלי (והחוקתי) על גופים במשפט הפרטי, וייבוא נורמות חוקתיות למשפט הפרטי
כפי שפתחתי ואמרתי – החלת עקרונות צדק, הגינות ותום לב במשפט הפרטי היא התמה המרכזית העולה בכל הסוגיות המשפטיות המתעוררות בתיק זה. בעבר, חובות ההגינות ותום הלב הוטלו על הרשות כנאמן הציבור רק בגדרי המשפט המנהלי, ובמקביל, ראו בחיובים החוזיים חיובים המבוססים בעיקרם על חופש הרצון של הצדדים, ראו בהם חיובים מוחלטים
--- סוף עמוד 152 ---
ומיעטו להתערב בהם. שתי פרדיגמות אלו השתנו באופן ניכר בשל שינויים כלכליים וחברתיים הן גלובליים, הן מקומיים.
אשר לדיכוטומיה בין המשפט הפרטי לציבורי, זו התחלפה, כאשר הן בספרות המשפטית, הן בפסיקה, עמדו על כך שיש להחיל חובות מהמשפט הציבורי על גופים שונים במשפט הפרטי, בהם חברות ממשלתית וגופים דו מהותיים, וזאת באמצעות עיקרון הדואליות הנורמטיבית (ראו דפנה ברק-ארז, "משפט ציבורי ומשפט פרטי – תחומי גבול והשפעות גומלין", משפט וממשל ה', 95, 105 (תש"ס, להלן: ברק ארז, משפט ציבורי ומשפט פרטי), בעיקר הניתוח בעמ' 105 והאסמכתאות שם). מרבית המבחנים שנקבעו כדי להחיל נורמות על גופים דו מהותיים נועדו להתמודד עם תופעת ההפרטה, ולקבוע תחולת חובות על גופים הדומים במעמדם לרשות שלטונית (ראו: דפנה ברק-ארז, אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית, משפט וממשל א' 275 (תשנ"ג); דפנה ברק-ארז, "זכויות אדם בעידן של הפרטה" עבודה, חברה ומשפט ח' 209 (20011) וכן רונית דוניץ-קידר, "לא פרטי, לא ציבורי: לקראת תפישה חדשה של אחריות", משפטים מג' 1127 (תשע"ג-2013, להלן: דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עמ' 1142 והאסמכתאות בה"ש 37 ו-38).