בנוסף, ובמקביל, חלחלו עקרונות ותפיסות יסוד מן התחום הציבורי אל התחום הפרטי. הפסיקה אימצה באמצעות מודל התחולה העקיפה את תחולתן של זכויות אדם חוקתיות גם על גופים פרטיים. היינו, תחולת זכויות האדם המוגנות במשפט הפרטי איננה ישירה אלא מבוצעת דרך דוקטרינות ומונחי שסתום, כמו תום לב במשפט הפרטי (ראו: ברק ארז, משפט ציבורי ומשפט פרטי, הניתוח בעמ' 111 והאסמכתאות שם כן ראו:דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עמ' 1140 והאסמכתאות בה"ש 31).
דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עומדת על השינויים ביחסי הכוחות בשדה העסקי והציבורי. לטענתה, יש התעצמות הכוח של התאגידים הגדולים כמו גם נסיגת המדינה ממתן שירותים ומוצרים על דרך של הפרטה. מגמות אלו, מחייבות, לדעתה, שינוי הפרדיגמות, כמו גם מודל חדש לתפיסת האחריות. לטענתה (שם בעמ' 1130), יש לזנוח את האבחנה בין משפט פרטי לציבורי ולאפשר דיון קונקרטי בסטנדרט הראוי בכל מקרה לפי נסיבותיו ובהקשר הרלבנטי. לטעמה, יש לאפשר תחולה נרחבת של נורמות מוגברות על גופים פרטיים המצויים בעמדת השפעה ממשית על עיצוב המרחב הציבורי. בחינת החובות צריכה לנבוע לא מהיותו של גוף פרטי או ציבורי אלא על פי מידת השפעתו של הגוף הנדון על המרחב הציבורי. לדבריה, בתי המשפט נמנעו מהחלת נורמות ציבוריות על תאגידים גדולים, כיון שלא ראו בהם גופים דו מהותיים (שם, בעמ' 1141 והאסמכתאות בה"ש 34). בדומה, אמנון רובינשטיין וערן דוידי, "המדינה היא לא עסק פרטי", בתוך: ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופ' דניאל פרידמן, 855 (נילי כהן ועופר גרוסקופף, עורכים, תשס"ח-2008, להלן: ספר דניאל), דנים במאמרם בהחלת נורמות ציבוריות על חברות
--- סוף עמוד 153 ---
ממשלתיות וגופים דו מהותיים, ומסכמים בשאלה האם יש להחיל זאת גם על חברות פרטיות גדולות במודל התחולה העקיפה.
אני סבורה, כי בהחלט יש מקום לשקול עמדה לפיה, לאור מעורבותם ההולכת וגוברת של תאגידים פרטיים במשק, בכל תחום ותחום מחיינו, יש לחייב את אותם תאגידים בחובות הגינות מוגברים. אולי לכך ניתן לתרגם את הדרישה ל"צדק חברתי", שעלתה בשנים האחרונות. דרישה לפיה הרשויות בעיקר, אך גם התאגידים הגדולים, ינהגו בהגינות כלפי האזרח הקטן. יש לשקול הרחבה זו בבוא היום.
עם זאת, בעניינו לא דרושה הכרעה, שכן, במקרה שלפניי, מדובר ברשות שעד ליום 1.3.06 הייתה רשות ממשלתית ממש, ומאותו מועד שירותי הדואר הוסדרו באמצעות חברה ממשלתית מכוח חוק. די בכך כדי לקבוע, כי על הנתבעת, חברת הדואר, חלות חובות מוגברות מן המשפט הציבורי (על הדואליות הנורמטיבית ותחולת חובות מהמשפט הציבורי על רשות הפועלת במשפט הפרטי ראו: אהרן ברק, "הרשות הציבורית במשפט הפרטי", בתוך: ספר דניאל, 845 וכן: אסף הראל: "גופים דו מהותיים: גופים פרטיים במשפט המנהלי", 101 (2008)).